נחמת השניצל ב-1 בספטמבר

ה-1 בספטמבר כבר אוטוטו כאן וכעת מתחילות המחשבות המנקרות בסוף כל חופשה גדולה (השם הנכון בעברית) – בעצם, זה לא היה נורא כל כך…  היו עוד כמה דברים שרצינו לעשות ולא הספקנו… האמת, די נהנינו עם הילדים שלנו!

גם ילדים שלא במיוחד אוהבים את בית הספר במהלך השנה מתרגשים כעת – כל המחברות, הספרים והחוברות החדשות כבר בילקוט, הקלמר וכלי הכתיבה החדשים גם כן.

ואיך מתקשר בלוג שעניינו אהבת האוכל לשנת הלימודים הממשמשת ובאה? ובכן, האם כבר חשבתם כיצד תשמחו את ילדיכם ומה תכינו לארוחת הצהריים של ה-1 בספטמבר? הארוחה בה הילדים השבים מבית הספר "מתפרצים" הביתה וחייבים לספר מיד על מה היה, איך המורה, מה אמרו הילדים, ליד מי הם יושבים בכיתה ועוד ועוד.

חזרתם תמיד מלווה בחשש קל, שמא היום המבטיח לא ענה על על כ-ל הציפיות והם יחזרו מאוכזבים. לי זה תמיד עושה דז'ה-וו ומחזיר אותי כמה שנים טובות אחורה… מסיבה זו חשובה עוד יותר ארוחת הצהריים המנחמת בבית, המקום הבטוח והמוגן.

אני חושבת שרוב הילדים (ובינינו, גם הרבה מבוגרים) חולמים על ארוחת צהריים אחת – שניצל וצ'יפס. יש איזה משהו ממכר במאכלים המטוגנים, בפריכות של אלה, במיוחד כאשר הם יוצאים ישר מהמחבת. ברור שבריא יותר אוכל אפוי, מבושל או חי, אבל אם תדמיינו לעצמכם את הריח של שניצלים מיטגנים על המחבת, תודו, אפילו ביניכם לבין עצמכם, שגם לכם היה קשה להתאפק מלשלוח יד ו"לקטוף" איזה שניצלון טרי וחם.

צילום: "הגרגרנית"

אני מודה – אני לא מחבבת טיגון ואת הריחות שהם משאירים בבית, אבל שניצלים זו היוצא-דופן אצלנו בבית. רוב הילדים בישראל כנראה אוכלים שניצל עוף, אבל במקור, השניצל הוכן מבשר עגל. זה טוב וגם זה עוד יותר טוב.

תמיד חשבתי שמקורו בוינה (הוא הרי קרוי "שניצל וינאי"), אבל הצצה בויקיפדיה גילתה לי שהשניצל הגיע לאוסטריה מאיטליה. כעת הכל ברור! פרוש השם שניצל – "פרוסה קטנה"; ובעברית: כתיתה.

אז מה הסוד לשניצל טעים? שאלה בה דנו אבותינו ואימותינו וממשיכים לדון בה עד היום. יש אין-ספור גרסאות ל"שניצל הכי טעים בעולם", אם זה אצל הסבתא הזו או במסעדה ההיא (מישהו הזכיר את קפה נואר?), ולכן אספר רק על זה שחביב על בני ביתי ולא אתיימר מעבר לכך. אפשר עם חזה עוף או עם שייטל בקר. טעמים שונים לגמרי, לשניהם קשה לסרב.

גם בספר "ילדים מבשלים" של רות סירקיס מופיע מתכון לשניצל, זה העשוי מחזה עוף. השפה בו כל כך "של פעם", שהחלטתי לצטט את הוראות ההכנה מתוכו, תוך שילוב הצעותיי/הערותיי בסוגריים:

צילום: "הגרגרנית"

צילום: "הגרגרנית"

שניצל

4 מנות

חומרים

4 פרוסות בשר (חזה עוף) (כ-100 גרם ליחידה. למתקדמים: שייטל חתוך דק. טעם יותר בשרי, אבל ממכר לא פחות)
חצי כפית שטוחה מלח (לא חובה)
רבע כפית פלפל (לא חובה)
1 ביצה (תוספות לבלילה של הביצה – 2 כפות סויה ו-1 כפית חרדל. לטרוף היטב עם מזלג. לא לדאוג – השניצל לא יוצא חריף)
4 כפות קמח רגיל
6 כפות פירורי לחם (צריך לדעתי קצת יותר – 8-10 כפות)
4 כפות שמן (כנראה יותר… להיות ב"היכון" עם בקבוק השמן ליד המחבת)

הוראות הכנה:

  1. שמים את פרוסות הבשר על הקרש ודופקים עליהן בעדינות בכתיש (איזו מילה נפלאה. אפשר לעשות לה קאם-בק: תכף אני אתן לכם איזה כתיש בראש…). דופקים (כותשים) עד שהפרוסות דקות. (גם בענין הזה יש לי בקשה: שניצל הוא בשר מצופה פירורי לחם ולא פירורי לחם במילוי בשר. גם מבחינת התזונה של הילדים – תחשבו חלבונים ולא פחמימות. בקיצור – שהפרוסות לא יהיו דקות מדי. יש כאלה שאוהבים את השניצלים שלהם קטנים – שיואילו לחתוך את הבשר). מתבלים במלח ופלפל.
  2. טורפים את הביצה בקערה (זוכרים להכניס לקערה גם את התוספות שלי?). שמים את הקמח בצלחת אחת ואת פירורי הלחם בצלחת השניה (אני אוהבת להוסיף לפירורי הלחם מעט כמון. סטיה שלי). מגלגלים כל כתיתה בקמח, אחר כך בביצה ולבסוף בפירורי לחם. (גם אם תדלגו על הטבילה של השניצל בקמח, לא יקרה דבר).
  3. שמים את השמן במחבת ומחממים על חום בינוני. מניחים בזהירות את הכתיתות במחבת. (שיהיה מספיק שמן במחבת, בערך עד אמצע גובה השניצל ולא מעט מדי, אחרת יישרף מהר. וגם – להוסיף מעט שמן בין טיגון סדרה אחת של שניצלים לשניה, כדי שלא יישארו פירורי לחם שרופים במחבת).
  4. מטגנים כ-7 דקות עד שהחלק התחתון משחים. מחזיקים את ידיות המחבת במטלית והופכים את הכתיתות במרית. (אני מעדיפה את השניצלים שלי לא מאוד שחומים, אלא חומים-זהובים ולכן אני מציעה לא לעמוד עם סטופר על הזמן, אלא להציץ מתחת לשניצל).
  5. מטגנים עד שגם הצד השני משחים. (איך יודעים שזה מוכן? מזלג שננעץ בשניצל, נכנס ויוצא בקלות. מוציאים לצלחת עליה מונח נייר סופג, בין כל שכבה לשכבה, לספיגת השמן המיותר) ומגישים עם סלט ותפוחי אדמה. (כל אבות המזון בארוחה – ירקות, פחמימות וחלבונים).

 

בתאבון!

 

השוונץ:

  1. אצלנו אוהבים את השניצל "סטרייט", אבל יש כאלה שאוהבים להוסיף לציפוי פירורי הלחם גם שומשום, קצח וכיו"ב.
  2. בעניין פירורי הלחם. אני מציעה לכם להפוך את אריזת פירורי הלחם שאתם קונים. אם גם אתם לא אוהבים שמכניסים לכם שמנים מוקשים או צבעי מאכל, יש לי המלצה. ברור שהכי טוב זה לטחון לבד לחם לפירורים, אך אני פרקטית: פרורי לחם מחיטה מלאה, המותג הפרטי של השופרסל הוא הטוב ביותר שמצאתי. מרכיבים: קמח חיטה מלא, מלח, שמרים, מים. נקודה.
  3. ומה עם הצ'יפס אתם שואלים? נו באמת, יש גבול לטיגון ביום אחד! שיאכלו את השניצל עם תפוחי אדמה אפויים או אורז. עם קצת קטשופ או חרדל. סלט ירקות. מלפפונים חמוצים…
  4. ואף מילה על שניצל תירס, שניצל כוכבים או שניצל דינוזאורים. תעשו לי טובה…
מודעות פרסומת

כן משחקים באוכל

המשפט "לא משחקים באוכל" לא נשמע אצלנו בבית. כל עוד אליזבת מלכת אנגליה אינה מתארחת בביתנו, הילדים (ובינינו, גם ההורים) לא חייבים לשבת עם מרפקים צמודים לגוף ולאכול לאט ובנימוס. לא שהכל מותר, אבל אנחנו מאוד אוהבים לשחק באוכל שלנו – להמציא שילובי אוכל מקוריים (יש שיגידו "מוזרים") וגם לאכול בידיים, רחמנא ליצלן!

לקראת סוף-סוף החופש הגדול החלטנו לערוך ארוחת ערב יצירתית, על בסיס פרוסות לחם, ירקות, גבינות, נקניקים וממרחים. המטרה היתה להפוך סתם ארוחת ערב פשוטה לחגיגה קולינארית. העברנו את הפעילות הזו פעם, ביום ההולדת של אחד הילדים, כדי לתת כיבוד עם קצת פחות צבעי מאכל ויותר ערכים תזונתיים. אז, זה גם תרם להעברת הזמן בצורה נעימה, כך שזה בכלל היה win-win. גם הפעם זו היתה הצלחה –  הילדים נשאבו לעבודת האמנות והתקשו להתנתק. כדי לשמור על אמינות, אתוודא שלא כולם גם הסכימו לאכול מפרי יצירתם, אבל אף אחד לא יצא רעב בתום הארוחה!

עבודות האמנות של ילדיי לא היו מביישות גם את ג'וזפה ארצ'ימבולדו. טוב, הגזמתי קצת… ג'וזפה ידידנו היה אמן שחי במאה ה-16 וצייר דמויות תוך שימוש באלמנטים כמו פירות וירקות. קצת סוריאליסטי, אבל יפה ביותר. תוכלו למצוא אמנים אחרים שמשתמשים במזון ביצירותיהם, למטה בשוונץ.

צילום: אתר ויקיפדיה

החומרים (מומלץ להוסיף כיד הדמיון או הבטן הטובה עליכם):

פרוסות לחם מרובע

ירקות – מלפפונים, עגבניות, גזרים, פלפלים, חסה, עגבניות שרי, צנוניות, זיתים

גבינות – פרוסות גבינה צהובה, גבינה מלוחה

נקניקים – פרוסות סלמי, פרוסות פסטרמה

ממרחים – חומוס, גבינה לבנה, קוטג'

עשבי תיבול – פטרוזיליה, רוקט, עירית, שמיר

אגוזים ופיצוחים

וקדימה – לעבודה.

בתאבון!

צילום: "הגרגרנית"

צילום: "הגרגרנית"

  

השוונץ:

  • הצלם הבריטי קרל ורנר יוצר תמונות נוף באמצעות מזון – Foodscapes. חלק מעבודותיו שימשו גם כפרסומות לחברות מזון גדולות והמטרה שלו היא חינוך ילדים לאכילה בריאה והבנה עמוקה יותר של הערכים התזונתיים של המזון שהם אוכלים.
  • האמן בלה תמס הפך פריטי מזון ליצירות אמנות ויש לו מצגות רבות שניתן לראות ביו-טיוב.
  • הנה עוד פרצוף עשוי כולו מירקות, למתקדמים.  
  • ולסיום – עוד רעיונות שאפשר לנסות בבית.

הפורל של המינגווי

ארנסט המינגווי הוא סופר לגברים, שכותב על גברים. גיבוריו עשויים ללא חת – הם אינם מראים זאת כלפי חוץ, אך מבפנים הם סוערים ומלאי רגשות. לאחרונה, יצאה אסופת סיפורים שלו – "סיפורי ניק אדמס", הכוללת 16 סיפורים. הסיפורים פורסמו במקור בכמה אוספים, בין השנים 1925-1933, ללא סדר כרונולוגי ולאחר מותו של המינגווי קובצו מחדש והפעם בצורה מסודרת, לפי סדר חייו של הגיבור. ניק אדמס משקף למעשה את חייו של המינגווי.

ישנם תאורי טבע רבים בסיפורים, אך ללא ספק החוט המקשר ביניהם הוא האהבה לדיג. באופן טבעי, הקריאה בספר הביאה לי תאבון לדגים, במיוחד לפורלים, אותם ניק דג. הקטע הנפלא הבא מתאר כיצד ניק דג בנהר הטו-הארטד (איזה שם יפה – "שני לבבות"), אשר במדינת מישיגן:

"ניק הטה את גופו אחורנית כנגד הזרם והוציא חגב מהבקבוק. הוא השחיל את החגב על הקרס וירק עליו למזל. אחר כך שחרר כמה מטרים של חוט מהגלגלת והשליך את החגב לפנים למים האפלים הזורמים במהירות… ניק חש משיכה ארוכה. הוא תפס עוד דג והחכה התעוררה לחיים והתקפלה לשניים בצורה מסוכנת. החוט נמתח, יצא מהמים והמשיך להימתח בכבדות ובעקביות בצורה מסוכנת…

ככל שציר הגלגלת הלך ונחשף, פסק ליבו מלהרגיש מרוב התרגשות. הוא הטה את גופו אחורנית כנגד הזרם, שטיפס קפוא במעלה ירכיו, לחץ באגודלו השמאלי על הגלגלת ועצר אותה בחוזקה…. בעודו לוחץ, התהדק החוט והתקשה פתאום, ומעבר לגזעים זינק פורל עצום גבוה מעל המים… מעולם לא ראה פורל גדול כל כך. כשקפץ, היו בו כבדות ועוצמה שאין לעצור בעדן. והממדים שלו כשקפץ. הוא נראה גדול כמו סלמון. ידו של ניק רעדה. הוא גלל את החוט לאט. ההתרגשות היתה רבה מדי".

כדי שלא תישארו במתח, אני מבטיחה לכם שניק הצליח לדוג את ארוחתו לבסוף. פורל או טרוטה נקרא בעברית צחה "דג שמך" ואנו מקבלים אותו בישראל מהבריכות ולא דגים אותו בנהרות.

צילום: "הגרגרנית"

צילום: "הגרגרנית"

הנה שני מתכונים לפורל שמצאו חן בעיניי – הראשון הוא דג שלם אפוי בתנור במילוי אורז ועשבי תיבול והשני פילה פורל מטוגן עם רוטב אסיאתי-אדום. שניהם מאוד טעימים – רק היזהרו עם האידרות! 

צילום: "הגרגרנית"

צילום: "הגרגרנית"

פורל אפוי במילוי אורז ועשבי תיבול

מנה אחת

חומרים:

דג פורל בינוני (במשקל של כ-1/2 ק"ג)

1 כוס אורז מבושל (אני אוהבת בסמטי)

1/4 כוס שבבי שקדים

1 כף פטרוזיליה קצוצה

1 כפית גרידת לימון

1/2 כף עלי בזיליקום קצוצים

20 גרם חמאה

מלח

פלפל שחור

 

הוראות הכנה:

  1. שטפו את הדג וייבשו עם נייר סופג. תבלו במלח ופלפל שחור.
  2. ערבבו את האורז עם השקדים, הפטרוזיליה, גרידת הלימון, הבזיליקום, המלח והפלפל השחור.
  3. מלאו את בטן הדג במילוי האורז. אפשר לנסות לסגור בחוט או בקיסמים, אבל אפשר פשוט להניח את הדג כך, ללא סגירה, על תבנית עם רדיד אלומיניום בתוכה.
  4. משחו את הדג בחמאה וסגרו את רדיד האלומיניום, כך שהדג יתבשל בתוכו ולא יישרף.
  5. הכניסו לתנור שחומם מראש ל-200 מעלות, למשך כ-40 דקות. בדקו באמצעות מזלג אם בשר הדג כבר רך וכך תדעו מתי להוציא מתנור. זהו דג עדין בטעמיו.

 

צילום: "הגרגרנית"

פילה פורל מטוגן ברוטב אסיאתי-אדום

2 מנות

חומרים:

2 דגי פורל בינוניים, מפולטים (סה"כ 4 חתיכות פילה)

2 כפות  רוטב סויה

1 כפית מלח

1 כף צ'ילי פלייקס (פלפל אדום גרוס)

1 בצל ירוק – החלק הירוק בלבד, קצוץ גס

3 כפות שמן קנולה

 

לרוטב:

2 ס"מ ג'ינג'ר קצוץ דק

2 שיני שום כתושות

2 כפות קטשופ

1 כף כמון טחון

1 כפית צ'ילי פלייקס (כמו למעלה)

2 כפות סוכר לבן

1 כפית מלח

 

הוראות הכנה:

  1. שטפו את פילה הדג ויבשו עם נייר סופג. הכינו מרינדה מרוטב הסויה, המלח, הצ'ילי פלייקס והבצל הירוק והשרו את פילה הדג במשך כ-30 דקות.
  2. להכנת הרוטב ערבבו היטב את כל המרכיבים בצלוחית נפרדת. נוצר רוטב אדום וסמיך בטעמים מתוקים-חרפריפים.
  3. חממו מחבת גדולה על אש גבוהה ורק כאשר המחשבת חמה, שפכו אליה את השמן.
  4. הכניסו את הדגים למחבת, עם העור בחלק התחתון. לאחר כמה דקות, כאשר מתקבל פס של בשר דג עשוי בשולי הפילה, הפכו לצד השני. כעת גם ניתן להיפטר מהעור של הדג באמצעות מזלג.
  5. הוציאו לצלחת הגשה והניחו את הרוטב מעל, עם פיסות הבצל הירוק. מתקבל פילה דג עסיסי, לא שמן וטעים-טעים.

 

השוונץ:

חם ולח שם בחוץ !!! כאילו זה לא מספיק – שמעתי שמזג האויר בימים הקרובים יהיה חם ולוהט באופן קיצוני. כמה עוד אפשר לחכות לסתיו?! חצי נחמה – בקרוב יגמר החופש הגדול.

 

 

האמן ומרגריטה – גרסת הקוקטייל

כשלעזר מתחשק לפנק אותי בלילה, אחרי שהילדים במיטות ולא צריך עוד להאכיל/ לסדר/ לרחוץ/ לנקות, הוא רוקח עבורי קוקטייל מרגריטה. אמנם מדובר באופן מסורתי באפריטיף לארוחת ערב, אלא שאצלנו אחרי קוקטייל כזה אין מי שירים את הראש להכין אותה. באמת שעוד לא נמצא הברמן שיכין לי אותה טוב כמו שהעזר (שיחיה) יודע ומיטיב לעשות. לצערי, לעיתים קרובות מדי, הקמצנות התל אביבית עולה על גדותיה ואני זוכה לקבל בברים מרגריטה לא טעימה, בגלל שימוש בטקילה לא איכותית או לימון חמוץ.

יש כאלה שבוחרים את העצים שהם מגדלים בגינתם ע"פ יופיים או הפרי שהם נותנים למאכל. אנחנו מגדלים עץ ליים כדי לאפשר לנו את המשקה שאנו אוהבים לשתות. אני ממש לא רוצה להיזכר מה קרה כאשר אחת ממכרותיי (ולא נזכיר שמות) השתמשה בפרי היקר הזה לצורך תיבול סלט הירקות… העץ הצעיר שלנו הניב אז כל כך מעט פירות ואנו שמרנו על כל פרי כעל בבת עינינו! טוב, סלחתי…

תחשבו על השם הזה – מרגריטה. שם שמשלב רומנטיות ונשיות… כשיודעים מהו מקור שמו של המשקה, הדבר ברור עוד יותר! ובכן, מעשה שהיה כך היה:

כאשר השחקנית האמריקאית מרג'ורי קינג (1911-1998) הגיעה לנפוש בטיחואנה, מקסיקו, הבעלים של החווה בה התארחה, דני הררה, רצה להכין לה משקה. מכיוון שהיתה אלרגית לכל הכהילים, פרט לטקילה, הוא הכין במיוחד עבורה קוקטייל וגם קרא אותו על שמה – מרגריטה היא מרג'ורי בספרדית. טוב, מודה באשמה. גם אני לא ידעתי מי זו מרג'ורי קינג, אבל תראו איזה רגליים!

צילום: ACE Photos

צילום: אתר ACE Photos

הסוד של המרגריטה נמצא בגוף של האישה היפה הזו: 90-60-90, או יחס של 3:2:3. כעת אני סמוכה ובטוחה שגם אתם לא תשכחו את היחסים במרכיבי המשקה…

מרגריטה מכינים, כמו כל קוקטייל, בשייקר ואז מוזגים את תכולתו לכוס על רגל – אפשר כוס יין מאוד רחבה אבל עדיף בכוס מרטיני (כמו בתמונה). לפי המסורת, טובלים את שולי הכוס במלח, כך שנוצר שילוב מעניין של טעמים בלשון – מלוח  מהמלח וחמצמץ-מרענן מהמשקה. לא חייבים, אבל זה מוסיף ללוק המקצועי של הקוקטייל.

צילום: "הגרגרנית"

צילום: "הגרגרנית"

 ועכשיו, גבירותיי, שבו לכן בסלון, כמו מרג'ורי, ברגליים מורמות ולבוש מינימלי (רק כי חם בחוץ, מה חשבתם לעצמכן?!) – עם כוס המרגריטה הנפלאה (לא פחות) שלכן ביד תוכלו לצפות בנחת בפרקים החדשים של העונה הרביעית של מד-מן. כל שנותר הוא לחשוב על הגברים השרמנטיים והנשים האמיתיות של הסדרה הנפלאה הזו. פשוט בסיום המרגריטה לא בטוח שתוכלו לעשות דברים אחרים. או שכן?

צילום: Ace Photos

צילום: אתר ACE Photos

הנה המתכון למרגריטה הקלאסית הטובה בעולם, לבעלים שרוצים לפנק את נשותיהן או לנשים שרוצות לפנק את עצמן:

המרכיבים למנה אחת:

30 מ"ל טקילה באיכות טובה
20 מ"ל ליקר תפוזים – טריפל סק או קוואנטרו
30 מ"ל מיץ ליים (ליים אחד בערך)

אופן הרכבת הקוקטייל:

  1. שפשפו את שולי הכוס עם פלח ליים וטבלו את הכוס בצלחת עליה שפכנו מבעוד מועד מלח, כך שהוא יידבק לשוליים (כאמור, אפשר לדלג על השלב הזה אם לא אוהבים).
  2. הכניסו את כל המרכיבים של המשקה לשייקר, יחד עם כמה קוביות קרח ושקשקו כ-15 שניות.
  3. שפכו לכוס דרך המסננת של השייקר (מה שיתן משקה קרררר ללא הקרח).
  4. אפשר לקשט בפלח ליים על שולי הכוס. 

 

השוונץ:

  • הקפידו על איכות חומרי הגלם! אם תפשלו ותקנו טקילה וליקר תפוזים זולים – תקבלו משקה לא טעים, אז למה להתאמץ?
  • אם אין לכם ליים אמיתי קנו סירופ ליים (נמכר בחנויות המשקאות) וערבבו אותו עם מעט מיץ לימון. ואם אין לכם ליים ואין לכם סירופ ליים, תאלצו להסתפק בלימון בלבד. גם הוא עושה את העבודה, רק יותר חמוץ ומעקצץ על הלשון.
  • למרגריטה קפואה הכניסו את כל המרכיבים לבלנדר, יחד עם קוביות הקרח, ל-30 שניות.
  • לפעמים מגישים מרגריטה גם על בסיס פירות אחרים (אשכוליות, למשל), אבל אנחנו מעדיפים להיות שמרנים. 

 

 

תענוגות לערב חם ולח

ספר התענוגות של עמוס קינן , שנפטר בדיוק לפני שנה, מונח אצלנו במקום החשוב הזה, שבו יש זמן להתעמק בכל הדברים שאנחנו רוצים לדעת או לעשות כשיהיה לנו קצת זמן. כבר מזמן אין אנו מתייחסים אליו כאל ספר בישול בלבד, אלא מן ספר הגיגים, המשלב גם מתכונים (די רבים, יש לציין). אלא שלאחרונה נפל דבר והספר… נעלם! (כאן מגיעה הפניה הנרגשת – אם מישהו לקח לנו את הספר, יואיל נא ויחזיר אותו). לא נותרה בידינו ברירה ונאלצנו לרכוש אותו שוב והפעם – במהדורה חדשה!  זו האחרונה מלאה איורים צבעוניים של עמוס קינן עצמו, כך שנראה שהרווחנו מהקניה הנוספת (הלא ברור שנמצא בסוף את הספר הישן יותר).

המהדורה הראשונה של ספר התענוגות יצאה בשנת תש"ל, 1970. ללא ספק ספר יוצא דופן בנוף ספרי הבישול של התקופה. ראשית, אין הוא מנוסח בגוף שני נקבה (בחשי, ערבבי, אפי), אלא מדבר בשפה חופשית יחיד או רבים. שנית, המרכיבים הבלתי כשרים בעליל המתוארים בו, כדוגמת פירות ים, בייקון, האם, חזיר (דבר אחר) אינם דברים שבשגרה, גם היום בארץ-ישרואל. ושלישית, הספר מדיח את הקורא לבזבזנות ולאי-מוסריות ולועג לחסכנות.

"בקיצור, מי הוא הקורא היקר שלנו? הוא את עלמתי, גבירתי הנאוה, אישה לא מוסרית, מוזה למשוררים, אמא רעה שאינה מקריבה את חייה למען ילדיה ומאמינה שהילדים יגדלו מוצלחים גם ללא הקורבן הזה, שהוא קורבן שווא…. כן אנו מתכוונים לאישה שיש לה סקס-אפיל בכל גיל, שאצלה הבישול אינו חובה בלתי נעימה של סיפוק מזון לחיות הטרף המתגוררות איתה, אלא אמנות, תענוג ובילוי זמן נפלא…. והגבר שלנו? זה אחד שיכולה להיות לו אשה אהובה, אוהבת ונבונה".

נו, ממש תאור מדויק שלי ושל העזר, נכון?

ארוחת הערב המסתמנת לימים טרופים ומטורפים אלה, בהם חם ולח ברמות שלא יאמנו גם ע"י זקני ת"א, יכולה להיות לקוחה – מתוך הפרק "24 מיני מזה, או יותר":

"איש תחת גפנו ותחת תאנתו. בלי מיזוג אויר, בגן או במרפסת. אולי התאנה אינה כל כך נוחה היום, אבל הגפן. לשכב על ספסל של אבן, בצהרי יום לוהט, תחת הגפן במציצה אליך באשכולות רעננים, מה יכול להיות יותר טוב מזה? וצפחת המים למראשותייך, וההרים שמסביב, ובשמיים אין עב קל. ואז? אז ראוי לו לאדם, שתהא המזה על שולחנו. המזה אינה אלא תקרובת קטנה, משהו לשובב בו את החך לקראת הארוחה הטובה, והיא רווחת באגן הים התיכון מאז ימי תרח. מגישים אותה בקעריות קטנות של חרס מצופה באמייל, וכל המרבה הרי זה משובח.

צילום: הגרגרנית

צילום: "הגרגרנית"

  1. זיתים. ירוקים או שחורים, גדולים או קטנים, מפולפלים מאוד ומבוקעים, או שלמים ורכים.
  2. סלט טחינה עם פטרוזיליה. את הטחינה בוחשים במיץ לימון, מוסיפים שום כתוש. בתחילה נעשית הטחינה צמיגה, נדבקת לכף העץ, אחר כך היא מלבינה. מוסיפים מים עד שמגיעים למידת הסמיכות הרצויה. קוצצים הרבה מאוד עלי פטרוזיליה דק-דק, מוסיפים, מערבבים. הסלט חייב להיות ירוק לגמרי.
  3. לימון כבוש. מפלחים את הלימון לפלחים, משרים למשך כמה ימים בתערובת של שמן זית ותבלינים: מלח, פלפל, כוסברה, פלפל ריחני, תימין.
  4. צנונית ברוטב. חותכים צנוניות טריות לפלחים דקים. מכינים רוטב המורכב משמן זית, שום כתוש, מיץ לימון או חומץ, מלח ופלפל. משרים ומגישים. אחד ממיני המזה המפתיעים, המגרים ביותר!
  5. כרישה ברוטב ויניגרט.
  6. לבבות של ארטישוק ברוטב ויניגרט.
  7. אנשובי.
  8. סלט של טונה: טונה, בצל ירוק, רסק עגבניות, פלפל.
  9. מלפפונים בשמנת.
  10. קותל חזיר מגולגל סביב אספרגוס. מעין טיפה של מיונז יצוקה על האספרגוס.
  11. חציל מטוגן אחד, ברוטב עגבניות.
  12. קישוא מטוגן, כנ"ל.
  13. פטריות בנוסח יווני.
  14. סלט מחצילים צלויים.
  15. שרימפס.
  16. בצלים כבושים. משרים בתערובת של מיץ לימון, שמן, קצת חומץ, מלח, 24 שעות.
  17. מקרלים ביין.
  18. דג מבושל או מטוגן, קר, ברוטב פיקנטי: רביכה מפולפלת, קצת שום, חומץ, רסק עגבניות.
  19. חמוצים (לפת, מלפפון, עגבניה, חציל, פלפל).
  20. דג מלוח כבוש.
  21. דג מעושן או צלופח מעושן, או לקרדה.
  22. קונכיות של בצק עלים אפוי, ממולאות בפטריות, בצלים, מיונז, קותלי בשר חזיר, תבלינים וכו'.
  23. בננות עם בייקון. מקלפים בננות, חותכים אותן לשניים לרוחב ועוטפים כל פלח בפרוסה דקה של בייקון. מחברים בקיסם עץ. מניחים בתנור, מתחת לגריל חם, ל-5 דקות.
  24. אספרגוס עם האם. מקלפים את האספרגוס, מרחיקים את החלקים הקשים. מבשלים במי מלח רותחים 5 דקות. מספיגים במגבת נייר. על כל פרוסת האם מניחים 6 גבעולי אספרגוס. מגלגלים ומחזקים בקיסם עץ. מניחים בתבנית, מפזרים גבינת גרוייר מרוסקת, מניחים כף חמאה על כל גליל, מכניסים לתנור ל-10 דקות." 

 

ולקינוח, עוד שתי פנינות קולינאריות של עמוס קינן (ויש עוד – לכו קראו בעצמכם):

  • "לטעם אין כמות והטעם אינו רכוש והטעם אינו ניתן לאגירה".
  • "מי שאמר לך להסתפק במה שיש, אתה יכול לירוק בפניו.  החוכמה היא להתגעגע למה שאין… בקיצור, נוצה בוושט, אין טוב ממנה לאחר ארוחה דשנה. בן אדם שגמר לאכול במסעדה ואינו מסתכל בקנאה במה שנשאר בתפריט ואינו חושב על מה שיכול היה לאכול אילו היה רעב, אינו יודע געגועים מהם."

 

השוונץ:

  • אם שיבחנו את האדון, מדוע שלא נפרגן לגברת? למי שטרם הספיק (וכבר קנה או שלא), מומלץ בחום לקרוא את הספר של נורית גרץ (אשתו של) – "על דעת עצמו", על עמוס קינן, שילוב של מציאות ובדיה והרבה היסטוריה של השנים הראשונות לפני ואחרי הקמת המדינה (לא כל כך מזמן) .
  • אי אפשר שלא להזכיר גם את הבת, רונה קינן, מהזמרות הצעירות שאני הכי אוהבת, אשר לקחה על עצמה פרויקט לא פשוט כמו סיפור החיים של אביה ושרה באלבום "שירים ליואל" על הרגשות הכי כמוסים שלו/שלה. את הציורים לדיסק וגם אלה שבאתר שלה, ציירה אחותה, שלומציון קינן (ובכך הזכרנו כבר את כל בני המשפחה).
  • הנה טעימה קטנה מתוך האלבום הנפלא הזה "שירים ליואל". לקרוא את המילים יחד עם השמיעה של הדיסק ולהתאהב בהאזנה שניה!