לונדון כן מחכה לי!

יום הולדת שנה לבלוג "הגרגרנית" וזו סיבה טובה (לפחות כמו אחרות שאני יכולה להמציא) לחגוג! מי היה מאמין שאחזיק מעמד בכתיבה כל כך הרבה זמן. בטח לא המורה שלי לספרות בתיכון… ואם בחגיגות עסקינן, מדוע שלא נמשיך במסענו על פני הגלובוס? בצרפת (פריז) הנפלאה ביקרנו, ביוון התאהבנו, בדנמרק אכלנו וירטואלית וכעת הגיע הזמן לממלכה המאוחדת. מאז גיל 16 לא הייתי בביקור אמיתי בלונדון ואז עניינו אותי דברים אחרים. ובכן, הבתמצווש ואני עלינו על טיסה לשבוע מענג לכל הגילאים.

מכיוון שלא מדובר בבלוג לענייני תיירות, אביא כאן את זווית הראיה הקולינארית של הטיול הזה, למרות שהיו לו בהחלט גם אספקטים אחרים, הן אינטלקטואלים והן חומריים. את הבוקר התחלנו לרוב ב-  Le Pain Quotidien, אשר אני מכירה גם מניו יורק (יש סניפים בעוד מקומות בעולם). אני דוגלת בכך שיום מוצלח חייב להתחיל בארוחת בוקר טובה…

יש לי בבית שלושה ספרים של מסעדת River Café האיטלקית, שנוהלה במשך שנים רבות ע"י שתי השפיות, רות רוג'רס ורוז גריי (שנפטרה בשנה שעברה) ובה צמח ופרח ג'יימי אוליבר. מכירים את החלומות האלה, שאתם שומרים בצד הרבה זמן ומתכננים להגשים באחד הימים? ובכן, הגיע היום. המסעדה ממוקמת במקום פסטורלי, ממש על נהר התמזה, כמעט מחוץ לעיר.

דגמנו די הרבה מנות – קלמרי על הגריל ברוטב פלפלים אדומים, סרטני לנגוסטין שלוקים ברוטב על בסיס שמן זית, פסטת לינגוויני עם דגי אנשובי טריים ושומר, סטייק סירוליין, וכמובן, את הנמסיס המפורסמת שלהם (זו העוגה עם המון המון שוקולד, ביצים וחמאה ומעט מאוד קמח). במחשבה שניה, חבל היה לחכות כל כך הרבה זמן עם החלום, כי כאן התקיים הביטוי "כגודל הציפיה…" וגו'., היה טעים אבל יקר מאוד מאוד ולא בטוח שווה את המאמץ הכספי ואת מרחק הנסיעה. אחרי שקראתי את מה שכתב על המקום אלי לנדאו, בביקור ממש מקביל לשלנו, הזדהיתי מאוד.

ואם הזכרתי את ג'יימי אוליבר, וודאי שהיינו חייבים לבדוק גם את ה"לילית" שלו, מסעדת Fifteen, מסעדה ש"משתמשת בקסם האוכל כדי לתת לאנשים צעירים מובטלים את הסיכוי לעתיד טוב יותר", כמאמר כרטיס הביקור של המקום. אנחנו בחרנו לשבת בטרטוריה (יש גם מסעדה יותר רשמית, במפלס התחתון של המקום) ונהנינו מאנטיפסטי טרי ומעולה: אספרגוסים עטופים בשפאק, תמנונים ברוטב עגבניות מוגשים על ברוסקטה ופלפלים קלויים. גם ריזוטו פירות הים היה נפלא, עם פירורי לחם מטוגנים ואצה ירקרקה.

המקום פתוח מהבוקר השכם לארוחות בוקר, דרך הצהריים וכלה בערב, האוירה מאוד נעימה וזורמת ובמקום נמכרים גם כל הספרים והגאדג'טס של האיש החמוד הזה, שהגיע גם הוא מרקע לא מאוד מבטיח, עד הלום.

מסעדת  Salt Yard היא אחד מהטאפאס-בר הנפלאים ביותר בהם אכלתי. מכיוון שהמקום מתמחה גם בשרקוטרי, ספרדים ואיטלקים, ברור שלא ויתרנו על פרושוטו סאן-דניאלה. הזמנו גם פרחי קישואים ממולאים בגבינת עיזים בזיגוג דבש והתלהבנו מהסקלופס הצלויים שהוגשו על מחית חומוס. כמה יפה, ככה טעים! עכשיו יש לי חלום לחזור לשם. מקווה שלא יקח הרבה זמן להגשים את החלום הזה (רמז…).

ומי שרוצה לנוח אחרי שראה את הביג-בן, גשר ווסטמינסטר ופרשי המלכה, טוב יעשה אם ילך ל-Inn The Park, מסעדה שהיא חלק מרשת מאפיות-בתי קפה-מסעדות. יושבים בתוך פארק סיינט-ג'יימס, מול האגם היפיפה, בינות הצמחים והפרחים ונהנים מסטייק עם צ'יפס מעולים ובירה צוננת. ככה מרגישים כנראה בגן עדן!

המלצה תמידית לאוהבי האוכל, המטיילים בכל עיר (גם בכפר) בעולם – לכו לשוק! Borough Market היתה הבחירה שלנו בלונדון. גבינות, נקניקים, דגים, בשרים, פירות וירקות ומה לא? אוספים מכאן ומכאן, בוחרים את הפארק הקרוב אליכם והפיקניק שלכם בלב העיר מוכן ומזומן. החיים יפים!

הייתם מצפים לאיזו המלצה לתה של אחה"צ, נכון? אלא שאנחנו נבהלנו מהמחיר שרצו לגבות מאיתנו עבור התענוג –  מינימום 34 פאונד, שהם כ-190 ש"ח לאדם! לא יעזור, אנחנו את התה שלנו נשתה, אבל כפי הנראה נכין את התקרובת לבד. אני עוד אמצא את הגברות המעודנות, שיבואו עם השמשיה והכפפות הלבנות ל"תה גבוה" וידברו על מזג האויר או על קייט וויליאם, שני הנושאים האהובים על נתיני הממלכה בימים אלה.

השוונץ:

הנה כמה המלצות לא קולינאריות, אבל מצוינות לא פחות:

• אין כמו לונדון כדי לבקר במחזמר. אני ממליצה על פריסילה מלכת המדבר, המוכר והטוב. מי שאינו זוכר יכול לראות את הסרט לפני כן. המחזמר מצוין – במוסיקה, בתלבושות, בתפאורה ובמשחק! ערב מלא אדרנלין!
• ראינו שתי תערוכות מצוינות: "חואן מירו", במוזיאון הטייט מודרן – רטרוספקטיבה של האמן המגוון הזה (עד ה-11/9/2011). וגם – "Dirt", תערוכת נושא, המתארת את המציאות המלוכלכת שלנו לאורך ההסטוריה ואת כניסת ההגיינה לחיינו (עד ה-31/8/2011).
• הטלויזיה הבריטית שידרה את העונה החמישית של הסדרה "Lewis", המתארת את קורותיהם של צמד בלשים משטרתיים, הנקראים לפענח זירות רצח. העלילות נכתבו כהמשך לסדרת הטלויזיה (במקור, ספרים) "המפקח מורס" והן מצוינות לא פחות. אכן, בלונדון יש טלויזיה נהדרת.
• שלום חווה, גם אני נוסעת…