בועה ירושלמית

הנה עוד אחת מעובדות החיים: על הזוגיות יש לעבוד. אני בטוחה שאני לא מגלה פה משהו חדש לאף אחד, אבל חשוב להזכיר לעצמנו מפעם לפעם שדרושה פה השקעה. עבודה מהסוג הזה אין פרושה סבל, חלילה. בטח ובטח כשמדובר בנו, שרק מחכים שמישהו יציע לנו בילוי משותף. וכשהציעו, קפצנו על ההזדמנות. ועוד בעיר הקודש!

העיר הזו נותנת לי להרגיש כאילו אני בחו"ל. נכון שבשמחה שבלקפוץ לחו"ל מהול גם עצב מסוים, שכן בעיר הזו אני לא יכולה לגור (אני פשוט לא עונה על הקריטריונים). על כן, התמקדנו בשמחה ונשארנו בבועה שלנו. וואחד בועה קיבלנו פה: מלון מפנק, ארוחת ערב טובה, קצת קולטורה וטיול בנוף האורבני. צרכי הגוף והנפש, כמו בהבטחה ההיא מלפני כך וכך שנים.

מלון ממילא נבנה כמלון מודרני לכל דבר אך עם הרבה כבוד להסטוריה. בתהליך שיפוץ האתר, הכולל את המלון ואת שדרת החנויות שמתחתיו, שמרו את האבנים המקוריות של המתחם ומיספרו אותן, על מנת להחזיר אותן בדיוק למקום מהן נלקחו. לדעתי זה מרשים שלא נקטו פה בחפיפניקיות ישראלית טיפוסית (וסליחה על ההכללה). החזית של הבנין היא מודרנית לחלוטין וכך גם העיצוב הפנימי שלו. השקיעו הרבה מחשבה, טעם טוב וכסף בעיצוב של המלון, החל בלובי שלו, דרך המתחמים המשותפים והחצרות הפנימיות וכלה בחדרים.

לאחר מנוחה קצרה בחדר, התייצבנו לארוחת ערב ממול, במסעדת "סקאלה". המסעדה מתמחה בבשר. הנה כמה מהמנות בהן פינקו אותנו שם: כבד אווז עם קרם תפוחי אדמה וקוביות תפוח עץ, שקדי עגל ולימונים כבושים עם חציל וטחינה (ה-מנה בעיניי) ונתח אנטריקוט עם שעועית ופירה. ניסינו גם כמה מנות קטנות, מתפריט הבר שלהם: טורטיה במילוי בשר קצוץ ופלפלים קלויים, בשר טלה וצנוברים על פיתה (עוד מנה מעולה) ומגדל של המבורגר טלה על לחמניה וביצה עין מעל.

לא ויתרנו על הצצה במטבח, כדי לראות את השף אורן ירושלמי ועובדיו בפעולה. לשף חשוב ביותר המראה של המנות ולכן מתקבלות עבודות אמנות על הצלחת (לא טעמתי, אבל הקרפצ'ו היה יפיפה במיוחד).

בלי להרגיש, "ברח" לנו חצי מהזמן בבועה הירושלמית. את הבוקר למחרת פתחנו בצעידה (הכל קרוב) לסדנת ההדפס ירושלים, מקום קטן אשר מומלץ בחום לאוהבי האמנות. אנחנו ראינו בו תערוכה מצוינת של נשים בשם "קליפות אדומות" (עד ה-27 בדצמבר).

ביקור בירושלים אינו שלם בלי העיר העתיקה. משהו במערת העליבאבא ו-40 השודדים הזו קורץ ומהפנט. הכל מושך אותי להסתכל ולהריח. הכיף הגדול הוא קצת לתת לעצמך ללכת שם לאיבוד, בין הרבעים השונים. ואחרי שנחשפנו השנה למפעל הטחינה של משפחת ג'בריני (בסיור החומוס שלנו בירושלים), אנחנו חייבים לחזור עם אספקה הביתה. העזר מוצא את המקום בקלות והופ, אנחנו יוצאים משם עם כמה קילו מהזהב הזה. עוד קצת מסבחה אצל אבו שוקרי, ערמונים ובייגלה שומשום לילדים ואנחנו בדרך הביתה.

הרגע היה ואיננו עוד! חוזרים לשפלה ומתפלאים איך הטוב הזה היה קצר, אבל מרוכז. עד הבועה הבאה…

השוונץ:

• מי שחושש מרעב בדרך הביתה, מוזמן לעשות עוד עצירה אחת, ב"לחם של תומר". המוסד הירושלמי הזה מבטיח (וגם מקיים) מיני לחמים, פוקצ'ות, עוגות ועוגיות מן המעולים ביותר.

•  משהו קטן לסיום, שמצאנו תלוי בקרן רחוב ומשאיר טעם של עוד, מהבועה הירושלמית הזו שנחתה עלינו לטובה. תודו, זה מרגש!