זכרונות מחדר אוכל

כמה מהזכרונות הנעימים שלי כילדה כרוכים בנסיעות בשבתות לקיבוץ, לבקר את הדודה. הביקור כלל ארוחת צהריים בחדר האוכל ולאחר מכן פיצוח אגוזי פקאן שנפלו מהעץ ואכילת פג'ויות ב"חדר". אחותי ואני היינו מתחרות מי יכולה לאכול כמה שיותר קעריות מרק עוף. קשה שלא לחשוב היום, עד כמה משובח יכול היה להיות אותו מרק, בטח עם הצבע הצהוב הזרחני שליווה אותו. היה לו כנראה את הקסם הזה, ששום עובדה מדעית לא יכולה לנצח.

אהבתי מאוד להתבונן במסוע עליו מניחים אחרי האוכל את הכלים המלוכלכים ולדמיין מה קורה איתם הלאה. והיו כמובן הברזים עם המים הקרים והסודה שהיו אטרקציה. בכלל, קשה היה לי להבין איך זה שהוריי, שחיו בקיבוץ בצעירותם תקופה מסוימת (לפני שהייתי בתכנון), עזבו אותו. הרי זו יכולה היתה להיות אני, הילדה השזופה עם השיער הבלונדיני-מקלות שקופצת לבריכה התכולה ושוחה חתירה, כפי שמעולם לא ידעתי לשחות. או זו שרוכבת בקיבוץ באופנים או משתוללת על הדשא המרכזי.

גם היום, שנים לאחר שדודתי נפטרה, אני לא מוותרת על האזכרה השנתית שאנו עורכים לה. כשנכנסים בפתח הקיבוץ הגוף מרגיש את השינוי. אני יודעת שיש עוד הרבה אנשים בעלי רגשות עזים כלפי הקיבוץ, כלפי הלינה המשותפת או התורנויות בחדר האוכל. אחרת, קשה להסביר את הרגשות שהתפרצו בתערוכה "חדר האוכל כמשל" שהוצגה לפני שנתיים במוזיאון ארץ ישראל. אנשים תלו פתקים על לוח המודעות שהוצב שם, לוח שדומים לו תלויים בכניסה להרבה חדרי אוכל קיבוציים. והפתקים הללו מתארים תחושות קיצוניות, החל בגעגועים עזים וכלה בשנאה יוקדת שלא פסקה כל השנים.

גם סיגלית לנדאו, אמנית שאני מאוד אוהבת, הציגה בתערוכתה "חדר אוכל" מכונה לשטיפת כלים, בלי כלים, בלי מים וללא מסלול קבוע מראש. מכונת הכלים הקיבוצית, כמו חדר האוכל, היא סמל עבור הרבה אנשים, גם כיום, לאחר שהקיבוצים הופרטו ורבים הפכו לישובים קהילתיים. ואולי זה אנחנו, המתגעגעים למשהו שהיה ולא יחזור עוד לעולם.

צילום: יח"צ

כל ההקדמה הזו נועדה להסביר מדוע התרגשתי כשקיבלתי את הספר "חדרוכל" שהוציאו אסי חיים ועופר ורדי, בהוצאת Lunchbox. כותרת המשנה שלו היא "סיפורים / מתכונים / קיבוץ". בחוכמה הם הביאו את כל אלה ולא את המתכונים בלבד.

כי הרי מאחורי כל מתכון יש סיפור, יש דמות מיתולוגית ויש סיפור היסטורי מנומק. הרי בתוך ארוחת הצהריים או הערב הידועה מראש בחדר האוכל לא היה הרבה מקום ליציאה מהקבוע או מהתקציב. ובכל זאת: "העוף שהוצנח ב-1948 מעל קיבוץ חצרים צור והגיע למקום הלא נכון, ההפגזות הסוריות לעבר בריכות הדגים של קיבוץ דן שהביאו לסעודת שחיתות בצל הפגזים, הגעגועים לבית אבא בארצות רחוקות שהפכו לעוגות ולמרקים, חדרי האוכל והמאפיות שהתפצלו לאיחוד ולמאוחד". נדמה שכל אלה הם שיקוף לא רק של הקיבוץ באותה תקופה, אלא של המדינה כולה.

ולא אסיים כאן את המלצתי החגיגית על הספר הזה, שיכול להיות מתנה נהדרת לחג (כי הגעגועים למה שהיה ולא יהיה עוד הולכים טוב עם הצימעס), בלי לשתף אתכם במתכון. אני בחרתי בזה של הפשטידה המתוקה, שהיא למעשה עוגת גבינה ללא קלתית. הרבה לפני חג השבועות כדאי לכם לאפות אותה. יש בה ניחומים בדיוק מהסוג המתאים למצבנו, למה שהיינו ולמה שהפכנו להיות. ההערות שלי בסוגריים.

צילום: "הגרגרנית"

פשטידה מתוקה (מתכון מקיבוץ רבדים)

ל-4 תבניות אינגליש קייק (אפשר גם בתבנית אחת)

מה צריכים

  • 1 ק"ג גבינה לבנה לבנה 9%
  • 10 ביצים מופרדות
  • 2 כפיות תמצית וניל
  • 1 כוס (120 גרם) קורנפלור
  • 3/4 כוס (150 גרם) סוכר
  • שמן לשימון התבניות (נו באמת. ברור שחמאה)

מה עושים

  1. מחממים תנור ל-200 מעלות ומשמנים את התבניות.
  2. בקערה גדולה מערבבים את הגבינה הלבנה ואת החלמונים.
  3. מוסיפים את תמצית הוניל ואת הקורנפלור ומערבבים היטב.
  4. את החלבונים מקציפים עם הסוכר לקצף יציב. מקפלים בעדינות לתערובת הגבינה.
  5. יוצקים את התערובת לתבניות ואופים במשך כ-30 דקות עד שמשחים. מנמיכים את חום התנור ל-100 מעלות ואופים במשך כ-30 דקות נוספות.

בתיאבון!

השוונץ:

  • יש עוד עניין קטן, אפילו קטנוני. על הכריכה הקדמית של הספר כתובה המילה… "כשר". לא נשמע לכם לא קשור בעליל למה שהיה בקיבוצים? מתי נקום ונגיד: די להעמדת הפנים ולתחליפים שאינם תמיד מתאימים? איש הישר בעיניו יעשה.
  • אם כבר קיבוץ, אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על עליית הקיבוץ ושקיעתו, בזוית אישית, הוא "הביתה" של אסף ענברי, בן קיבוץ אפיקים. אם טרם קראתם, הנה לכם מתנה נוספת שאתם חייבים לעצמכם החג הזה.
  • אחרי ששמעתי את דבריו של מנכ"ל ארגון "לתת" באחת ההפגנות למען הצדק החברתי, הבנתי שישועה גדולה לשכבות החלשות, ההולכות וגדלות, לא תבוא כנראה מהממשלה שלנו. גם לא מעשירי הארץ. תשמעו מה שאני אומרת: אוטוטו מתחילה שנה חדשה ויש לכם הזדמנות לעשות מעשה טוב ונדיב בקלילות של הזזת העכבר. אז קדימה, תקליקו: http://www.give2gether.com/projects/latet-2012.Saloona/
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוכל, מחשבות רציניות על אוכל, ספרים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על זכרונות מחדר אוכל

  1. Merav Sade הגיב:

    מקסים ומרגש כרגיל – ואפרופו כשר בקיבוץ – כמי שהתגוררה בקיבוץ שגידל חזירים למחיתו ( ולא כחיות מחמד) -אצלנו בחדר האוכל לצד ה : עוף בשר צמחוני ודיאטטתי היתה גם המנה ה"לבנה"

  2. עודד הגיב:

    תיאור חוויותייך מהביקורים בקיבוץ מזכיר מאד את מה שאני זוכר מילדותי, איזה כיף היה… פקאנים, אופניים וחדר אוכל. אצל הדודים שלי גם היה מטוס קרב בגן השעשועים שאפשר היה לטפס עליו ולהפצע כמו שצריך. How cool is that?
    מירב, קיבוץ מזרע בהחלט צריך להכנס לדפי ההסטוריה של הקולינריה בישראל, כמו גם עוד כמה חלוצים אמיצים. הנה קצת הסטוריה בנושא – http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/cathedra134_Goodman.pdf

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s