מטבח ברמה

כמה ארוחות הבוקר במיטב מסעדותינו יכולות להיות משעממות… שוב סלט ירקות, שוב ביצה עין או אומלט או ביצה קשה, שוב גבינה בולגרית/צפתית/טחינה/טפנד וכמובן, הריבה הנצחית, שאף מלצר לא יודע בדיוק ממה היא הוכנה. ומיץ שהגיע בבקבוק למסעדה, יד שניה או שלישית. האמת, אני משתדלת לא להזמין "ארוחת בוקר ישראלית". נמאס לי!

צילום: "הגרגרנית"

ולמרות כל זה, בחרתי לבקר ב"מטבח של רמה" דווקא בשישי בבוקר. הנסיבות לפעמים מכתיבות את מהלך העניינים וכשמוצאים זמן פנוי עם העזר, לוקחים אותו בשתי ידיים, מסוג ה"שטח משוחרר לא יוחזר". הצלחנו למצוא לעצמנו דווקא יום גשום במיוחד ובכל זאת, נסענו עד מבואות ירושלים. "המטבח של רמה" הוא מקום שיש לנו נוסטלגיה אליו; חתונה משפחתית ועוד ארוחה אי שם בעבר כשהמקום עוד היה פתוח בחודשי האביב-קיץ בלבד (עכשיו תוכלו ללכת אליו כל השנה).

ארוחת הבראנץ של המטבח של רמה כוללת מנות שלא תמצאו במקומות אחרים והכל עשוי בקפידה ובהרבה טעם טוב.

פתחנו בסיידר חם שחוזק עם ג'ין וחימם אותנו בבואנו מהכפור שבחוץ לחום האח המבוערת שבפנים. אחרי כמה לגימות כבר יכולנו להסתכל מסביב וליהנות מהגשם המטפטף בחוץ והאווירה הרומנטית בפנים.

צילום: "הגרגרנית"

לשולחן הוגש לחם חם, שנאפה בטאבון, ולצידו זרעי שומר, שומשום, קצח וזעתר, לתוספת טעם. אל הלחם התלוו מיני ניגובים: יוגורט עיזים טרי, גרגרי חומוס מתובלים בסומאק, פסטו כוסברה סמיך וטוב, זיתים בעשבי תיבול ותומה, ממרח תפוחי אדמה אכזרי בניחוח שום. העזר התאהב בו אנושות ולא הפסיק לשבח אותו כל הארוחה.

צילום: "הגרגרנית"

קיבלנו עוד שני מטבלים לכוננות ספיגה: צזיקי ריחני עם שמן זית מתובל וממרח סלק עם ספירלת טחינה לבנה וגרגרי חומוס מעל. תענוג! סלט עגבניות שרי עם זיתי קלמאטה וטבעות בצל אדום על מצע טחינה ירוקה תרם לאיזון הבריאותי לארוחה. בין לבין לגמנו תה קר עם הרבה עשבי תיבול מהגינה, משקה נפלא ומרענן.

צילום: "הגרגרנית"

בחרנו בשני מאפים – האחד עם גבינת עיזים מעושנת, פלחי אגסים שבושלו ביין אדום ושקדים משובבים מעל, תענוג אמיתי ושילוב טעמים קלאסי עם טוויסט מעושן. כמעט הכרזנו עליו כמנצח של הארוחה, אלא שמיד אחריו הגיע מתחרה נוסף, סוג של לחמעג'ון, מאפה עם בשר טלה קצוץ, ובצלים, שהונח על יוגורט וטחינה ירוקה. הכרזנו על תיקו וחיסלנו את שניהם.

צילום: "הגרגרנית"

עוד קצת קפה ועוגיות שקדים וסיימנו את הארוחה המצוינת הזו. לא שהתחשק לנו לצאת משם… בימים יפים יותר אפשר לצאת אל הגינה היפה שמסביב למסעדה, אבל לנו היה נעים וחמים ליד תנור העצים ובקושי רב קמנו מהכסא.

צילום: "הגרגרנית"

זו השנה השניה שהמסעדה משתפת פעולה עם הפסנתרנית רויטל חכמוב ולאחר הארוחה, האורחים מוזמנים להמשך מוסיקלי ייחודי, בבית של רויטל בישוב. מדובר תמיד בקונצרטים קאמרים, עם מוסיקאיים מקצועיים, אך באווירה ביתית. יש משהו חינני ומלא אופטימיות במפגש הזה בין אוכל למוסיקה, מעין "סל תרבות" שלם. המפגשים בסדרה "פיאנו בנטף", מתקיימים אחת לחודש, בימי חמישי בערב ובימי שישי בבוקר.

  • תפריט טעימות הבוקר – 98 ש"ח
  • ארוחת ערב + קונצרט, בימי חמישי – 280 ש"ח
  • ארוחת בראנץ' + קונצרט בימי שישי – 180 ש"ח

אני הייתי חייבת לנסות את ממרח תפוחי האדמה הנפלא גם בבית. השף לא הסגיר את המתכון המדויק, אך קיבלנו מהמלצרית את רשימת המרכיבים. הנה הגרסה שלנו.

צילום: "הגרגרנית"

תומה, ממרח תפוחי אדמה

החומרים

  • 1 תפוח אדמה, מבושל בקליפתו, מצונן לטמפרטורת החדר ומקולף
  • 3 שיני שום
  • 1/3-1/2 כוס (80-120 מ"ל) שמן זית
  • 1 כפית חרדל
  • 2 כפות שמנת מתוקה
  • עלים מ-3-4 גבעולי פטרוזיליה
  • מלח, פלפל שחור

אופן ההכנה

  • הכניסו לבלנדר תפוח אדמה ושיני שום והתחילו לערבל, תוך כדי זרזוף של שמן זית (כמה? כמה שאתם אוהבים).
  • הוסיפו חרדל, שמנת מתוקה, פטרוזיליה, מלח ופלפל וערבלו עד לקבלת מחית חלקה וצהבהבה מנוקדת בירוק.
  • הגישו כמתבל עם פרוסות לחם טריות. מ-מ-כ-ר.

בתיאבון!

השוונץ:

מקומיות היא מילה בסיסית בדיאלוג הסלואו-פודי. התפריט ב"מטבח של רמה" מציע עוד שיתופי פעולה מקומיים במסגרת התפריט שלו:

  • גבינות מצוינות, ממש במרחק 3-4 קילומטרים, של חוות העיזים "הר הרוח". אפשר לעצור לפני או אחרי הארוחה ולרכוש הביתה גבינות מצוינות או יוגורט חמים שהרגע הוכן.
  • היינות של יקב "סוסון ים", ממושב בר גיורא הסמוך, מלווים את הארוחות: ג'יימס 2010 מענבי שנין בלאן ואנטואן 2007 מענבי סירה, מורוודר וגרנאש.
  • הירקות הטעימים הם מ"הגינה של מגי", מקור בלתי נדלה לירקות, פירות, נבטים ועשבי תיבול אורגניים, בטריות מקסימלית. כאן המקום להתוודות שגם אני מקבלת ממגי הביתה ארגז ירקות שבועי, כזה המחזיר את האמון בתוצרת חקלאית עונתית.

תמונה אחת שווה אלף מילים

סצנה מוכרת: אתם אוכלים מנה במסעדה או בבית וחייבים לשתף בזה מישהו. פייסבוק? אינסטגרם? הקלות הכמעט בלתי נסבלת היום לתעד ולשתף (לא פחות חשוב). לפני שאוכלים, מצלמים. ולא תמונה אחת, אלא כמה, מזויות שונות. אולי לשחק קצת קודם עם הסגנון של התמונה או הצבע והופ – אתם כבר סופרים את הלייקים. מי שהולך איתי למסעדה יודע שלי יש תירוץ, שזו עבודה… אבל בעצם, לא רק בלוגרים עושים זאת. השאלה היא, איך עושים זאת טוב?

צילום: "הגרגרנית"

בדיוק מהסיבה הזו שמחתי להזמנה של ענבל ומיטל, הנשים שמאחורי I Love Food, לסדנת סטיילינג וצילום אוכל לבלוגרים של הצלם שלומי ארביב ומעצבת המזון הצמודה שלו, נורית ברניצקי. הסדנה החלה, איך לא, בארוחת בוקר. טובי, אשתו של שלומי, חתכה, בישולה ואפתה ולנו לא נותר אלא לאכול.

בעזרתם של נורית ושלומי למדנו את הדרך הארוכה שעוברת כל תמונת אוכל בעולם הפרסום או המגזין. שלומי היה נדיב איתנו בטיפים לקבלת צילום פוד-אפילי (תחזרו אחרי: פוד-אפילי) ואני "מעבירה את זה הלאה", אליכם.

צילום: "הגרגרנית"

צילום: "הגרגרנית"

הכל מתחיל באוכל אמיתי – נורית בישלה קציצות בקר ברוטב עגבניות. בשלב השני, יש לחשוב על הכלי בו מצלמים את האוכל. יכולנו לצלם צלחת אוכל עמוסה קציצות, אך מכיוון שהיה ניגוד מקסים בין הסיר הירקרק לקציצות האדומות, בחרנו לצלם את הסיר כולו. יש בזה גם מראה ביתי, אמיתי, כאילו בושל הרגע במטבח שלי או שלכם.

אבל לא רק הכלי חשוב, אלא בכלל הקומפוזיציה – על מה נניח את הכלי שלנו? איך שילוב הצבעים? האם כדאי להוסיף כתמי צבע נוספים בצורה של מפית, סכו"ם או אולי דווקא ירק או עשב תיבול, אשר קשורים בתבשיל המצטלם? אנחנו בחרנו בלוח עץ ירוק בהיר, אשר משרה אוירה כפרית על הצילום כולו והוספנו מפית אוכל אדמדמה להשלמת המראה וכתוספת צבע. הכנסנו גם כף לסיר, כאילו אנחנו עומדים ממש עכשיו לחלק את האוכל לסועדים אצלנו בבית. כל זה תרם לצילום מגרה ומזמין של האוכל.

והאוכל המצטלם – נורית ארגנה אותו, משל היה חדר מבולגן שיש לסדר. הוציאה בכף מעט מהרוטב והעגבניות שבתוכו ואפילו השתמשה בפינצטה כדי ליצור הבדל ברור בין הקציצות לרוטב הנוזלי שבתוכו הן נחו. אחר כך, השפריצה מעט מים למראה טרי ורענן ופיזרה בעדינות מעל פטרוזיליה קצוצה, לתוספת צבע.

צילום: "הגרגרנית"

כדי לתת את התחושה של אוכל מגרה, צריך לשמור על שימוש נכון באור, כך שהרוטב לא יצא מבריק ובעל מראה שמנוני מדי, אך גם לא חשוך. שלומי הוכיח לנו שהאור האופטימלי לצילום הוא זה הנופל על האובייקט הוא אור צידי. כשרואים את ההשפעה של אור קדמי על האובייקט המצולם, הגורם להשתקפויות וברק או לחילופין, אור אחורי שיוצר צללים, מבינים היכן להניח את סיר הקציצות שלנו. המטרה היא קבלת אור ש"ילטף" את האוכל, שיאיר אותו אך לא באופן ישיר מדי.

שלומי לימד אותנו טריקים להחזרת אור, לאקסטרה מקצועיות, שעושים שימוש בכלים ביתיים. לדוגמה, תחתית קרטון כסופה-זהובה של עוגה תעזור בהחזרת האור על האוכל; נייר אפיה מתוח יעזור להפחית ולעדן אור ישיר מדי על האוכל; שימוש בבריסטול באותו צבע של האוכל יכול לחזק את הצבע שלו; שימוש במראה מכווננת על האוכל תעזור לו להיראות מבריק יותר. אפילו חתיכת קלקר לבנה מחזירה אור.

הנה הצילום הסופי של המנה. תודו שמתחשק לכם ממש עכשיו קציצות ברוטב עגבניות.

צילום: "הגרגרנית"

לסיום הסדנה, כל אחד מאיתנו בחר אוכל לצילום. אני בחרתי בעוגיות השוקולד צ'יפס שהיו על השולחן ואחרי הרבה מחשבה על הקומפוזיציה, הכלי והאור, הנה התמונה שצילמתי:

צילום: "הגרגרנית"

צילום: "הגרגרנית"

השוונץ:

  • המסקנה הבלתי נמנעת – חוץ מעיצוב ומחשבה אסתטית על האוכל המצטלם, גם למצלמה יש חלק בלתי נפרד מאיכות הצילום. שנת 2013 מסמנת מבחינתי את תחילתה של ידידות מופלאה ביני לבין מצלמה חדשה.
  • ראיתם את הסרטון הזה שמתאר אותנו בצורה כואבת ומדויקת כל כך? אאוץ'… (ותודה למרב ששיתפה).

הרחת ערב

מסתמן שגם הפוסט הזה, בהמשך לזה הקודם, יעסוק ביין. כשאתם רואים ברוחכם אנשים שטועמים יין, אתם  מדמיינים כוסות נוצצות, דליי יריקה והרבה… שמעתי פלצנות? למה, בעצם, מומחיות בתחום הזה נחשבת לחסרון ולאנינות יתר? אני מאמינה שבדומה למקרים רבים, גם כאן הבורות והטיפשות גוברות על הרוע. לעיתים קרובות, גם אני תוהה מהם הריחות שמקצועני היין מוצאים. איפה הם לעזאזל מריחים אוכמניות, שוקולד או לימון. יצאתי לבדוק!

טוב, לא רק אני. מועדון הטועמות התכנס הפעם אצל מירה איתן, מנהלת התקשורת השיווקית של יקבי כרמל, לסדנת הרחה. בערכה של מירה יש 25 תמציות ריח שונות, אותן ניסינו לזהות. מירה טענה שאיבדה את רשימת הריחות המצורפת לערכה, לכן היא מגייסת את אפינו לזיהוי. 10 אפים גאים היו שם!

בויקיפדיה, האנציקלופדיה החביבה עלינו מאז האנציקלופדיה העברית, כתוב שחוש הריח אצל בני האדם הוא היכולת להבחין בכימיקלים נדיפים באוויר. התאים ברקמת האף מעבירים מידע בנוגע לריחות שונים דרך עצב הריח למרכז ההרחה במוח. בגוף האדם קיימים כ-1000 סוגים של כימורצפטורים המסוגלים להבחין בכ-10,000 סוגי ריחות שונים. ושימו לב לנתון הבא: חוש הריח אצל נשים רגיש מעט יותר מאשר אצל גברים (תמיד ידענו!). וגם, לצערנו, הרגישות לריח דועכת עם הגיל.

לריח, כידוע, היה תפקיד חשוב מאוד אצל אבותינו הקדמונים ומשמש גם כיום יונקים רבים לזיהוי טורפים ואויבים וגם כגורם זהירות מפני רעלים. ובפינתנו "הכירו את גופכם" – הידעתם שבכל נקודת זמן מסוימת אנו מריחים בנחיר אחד בלבד?

ולמה בכלל להריח יין? המחשבה העומדת מאחורי זה היא שימוש בכל החושים להנאה מהיין ולא רק בחוש הטעם. ערסול כוס היין חושף את היין לאוויר ומסייע להתנדפות ריחות בעוצמה רבה יותר. הנה שני מושגים חשובים שבטח שמעתם עליהם: ארומה, היא הריחות הראשוניים הקשורים בענבים עצמם ואילו בוקה הוא הריח שהיין מקבל בתהליך היישון שלו, בזמן התסיסה או מהחבית או הבקבוק. ריחות ארומתיים יכולים להיות ניחוחות של פירות או פריחה ואילו הבוקה יכול בוא לביטוי בריחות מעושנים או אדמתיים. ולמה משתמשים בכל התיאורים הללו כדי לנתח את הריח? מפני שאנו מתבססים על אסוציאציות שיש לנו מהעבר בעת ההרחה, כדי להיטיב לתאר את מה שחושינו מרגישים.

דר' אן נובל המציאה את "גלגל הארומה" ובכך תרמה להבנה רחבה יותר של עולם טעימת היין והמונחים הקשורים בכך. הגלגל מחלק את הריחות הקשורים ביין לכמה קטגוריות, כמו למשל פרחוני, פירותי, אגוזי, עצי, אדמתי או כימי. כל קטגוריה מחולקת לתת-קטגוריות, עד שאנו מצליחים להגדיר את הריח בצורה מדויקת יותר: אניס, אפרסק או אולי ורדים.

רציתי לבדוק "על רטוב" שני יינות, האחד לבן והשני אדום. בתפקיד היין הלבן בחרתי את כרמל ויוניה הסדרה האזורית גליל עליון 2011, יין שאני מחבבת כל כך עד שהפך אצלי בבית לאופציית המחדל כל הקיץ. והאמת, למה לא להמשיך גם בחורף? הצלחתי למצוא ריחות פריחה ופירותיות (יששש!!!) וגם עדות ריחנית לכך שהיין התיישן בחלקו בחביות עץ אלון.

בגזרת היין האדום בחרתי ביקב לוינסון גראז' דה פפה Rouge (אדום) 2009. לוקחת רגע פסק זמן: את השרדונה של היקב טעמתי לראשונה במסעדת יפו-תל אביב ומאז הוא קוטלג אצלי כיין שצריך לחזור אליו. עידו לוינסון ואביו, בעלי היקב, פתחו את ביתם, או שמא את גראז'ם, לראשונה לקהל השותים ואני לא פספסתי את ההזדמנות הזו. בשיא הסטייל האירופי הוגשו שם פרוסות לחם שאור טרי ומתפצפץ עם גבינת ברי, חריצי גבינת פרמז'ן ושוק חמון שלמה ממנה "גולפו" פרוסות של עונג צרוף, כדי ללוות את היינות של היקב. לפעמים לא צריך להגזים כדי להיות מדויקים.

היין האדום מבציר 2009 מורכב מזני סירה, קריניאן ופטיט סירה. התחלנו לחפש ריחות מוכרים. בחיי -ריחות אדמתיים וגם של פירות אדומים אבל פחות מהסוג הבשל של פירות יער. מירה הציעה שזיפים. וגם, בחיי שהצלחתי לאתר – ניחוחות מעושנים!

השוונץ:

  • המסקנה הבלתי נמנעת: אם אני יכולה, גם אתם יכולים. החזיקו את הכוס ברגלה או בבסיסה. אל תשחקו אותה מחממים כוס קוניאק. היין לא אמור להתחמם מכף היד שלכם. סובבו את היין בכוס בתועות סיבוביות. מנסיון – עדיף לעשות זאת על השולחן, כדי לא להעיף לכל עבר את היין שאתם רוצים לשתות. הטו את הכוס והכניסו את האף לתוכה (לא לתוך היין, דא!). עכשיו זה הרגע הקריטי – הריחו ותתחילו לשחק את משחק האסוציאציות שלכם. בסוף, כמובן, אל תשכחו לשתות את היין.
  • הרשו לי להיות לוקאל-פטריוטית ולהמליץ לכם להביא לחגיגה המשפחתית הערב, של הדלקת נר של חנוכה, יין ישראלי טוב. לבן או אדום, הרבה פחות שמן מסופגניה וגם תראו שיספיק, קצת כמו פח השמן, לכל החוגגים.
  • בשורה התחתונה, לא חייבים לנתח את הריח של היין. בסופו של דבר, אם תטעמו ותחליטו לפי מבחן ה"טעים/לא טעים", זה  מספיק והותר. שיהיה בהצלחה וחג שמח!

מסעות יין בשמורת גמלא

בשבועות האחרונים, במקביל לחגיגות הבוז'ולה נובו, השיקו יקבי רמת הגולן את סדרת "גמלא השמורה". כדי להציג את היינות החדשים הזמינו אנשי היקב חבורה של שפים, סומליירים ומסעדנים מצוינים מכל רחבי הארץ ועוד גרגרנית אחת קטנה ליממה שלמה של שכרון חושים. וטוב שהוספתי את עניין החושים לעניין ולא הסתפקתי בשכרון, כי הלא אי אפשר בלעדיהם בטעימת יין. ברור שהצגת הסדרה החדשה היתה חייבת להתבצע הכי קרוב למקום שממנו יצא היין וכך ביום בהיר אחד עלינו לרמת הגולן. צחוק הגורל היה שיצאנו מה"חזית" התלאביבית, עליה ירדו טילים, אל הצפון השקט. מישהו עוד זוכר שהיתה פה לפני רגע מלחמה?

סדרת היין החדשה נותנת כבוד הן לשמורת הגמלא והן לאזור, עם תויות בצבע הבזלת. בכלל, טרואר הוא, כידוע, מרכיב חשוב ביותר ביין ואותו פגשנו למחרת, אבל בואו לא נקדים את המאוחר. לאחר 3 שעות נסיעה הגענו לכפר הנופש מרום גולן המחודש והמטופח. לאחר מנוחה קלה יצאנו אל האויר הקפוא (4 מעלות) של הגולן. נסיעה קצרצרה הביאה אותנו לפסגת הר בנטל, הישר לתוך ענן, בתוכו פסענו לעבר "coffee-ענן" (הבנתם לבד למה קוראים לו כך), בית קפה ביום ומאורת עלי-באבא בערב.

צילום: גלעד לרום

בתפקיד השודד הראשי היה ארז קומרובסקי, אשר שדד לנו את הלב והרעיד את הבטן, עם שולחן מעוצב (שתילי חסה בעציצים וגזרים צבעוניים על אבני בזלת) וארוחה יצירתית, טעימה ומפתיעה. ואל תשכחו שמדובר בקהל קשה להשגה, אשר מכיר את כל הטריקים של המקצוע. כל מנה הוגשה עם יין אחר בסדרה. כל היינות זניים ונגישים כעת לשתיה, אבל יכולים גם להתיישן. צרפתי, איטלקי וספרדי נפגשים… נשמע כמו התחלה של בדיחה? תנסו את זה עם נביולו, טמפרניו וקברנה סוביניון.

צילום: "הגרגרנית"

כנהוג, פתחנו בגמלא השמורה ברוט. יחד איתו הוגשו הרינג כבוש חם עם תפוח מקורמל וצ'ילי (הסבתא הפולניה שלי מתהפכת בקברה על שהגישו את ההרינג שלה חם ומתוק, אבל זה רק בגלל שהיא לא זכתה לטעום אותו ככה. מושלם!).לחם גדל על העצים? אצל ארז כן! וגם, לחמניות עם שומשום, פלפל שחור וגבישי סוכר או לחמניות סלק עם עלי סלק וזרעוני כמון – תענוג צרוף. אוהבת פחמימות שכמוני, יכולתי להסתפק בזה, נו, אולי בליווי האיולי הנהדר, אבל אנחנו הלא לא מכירים מהיום וידוע לכם שלא כאן עצרתי. כל השולחן צחק כשהגיעו סשימי של טונה אדומה ושל טרחון, תפוסים בקרס ותלויים על חכה, משל היו דגים טריים שהרגע דגנו בכנרת.

צילום: "הגרגרנית"

למנה עיקרית ראשונה הוגש בתוך קופסת עץ של בקבוקי יין, שמולאה באדים ועשן בדומה לענן שהיה בחוץ, פילה מוסר ים מעושן בעלי תה, בליווי סלט נהדר ומרענן של שומר, פומלות ורודות ושקדים קלויים. עם הדג המעושן הוגש יין אדום, גמלא השמורה נביולו 2010, יין מאוד ארומטי, לא עפיץ, כמעט הייתי אומרת "קל לשתיה".

צילום: "הגרגרנית"

בקושי הספקנו לסיים את המנה והגיעה לשולחן קדרת עוף, שבושל שעות ארוכות עם קולורבי קטנים ופלפלים חריפים, אשר התעדנו בטעמם לאחר הזמן הרב שישבו יחד. ארז לא רצה שנשכח מהיכן הגענו והגיש את הקדרה עם שלט "במקרה של תרנגולת עולה ויורדת"… את העוף ליווה גמלא השמורה טמפרניו 2010, שהיה פחות ארומטי מקודמו, עם ריחות פירות אדומים פחות שחורים מהנביולו וגם הוא טעים ומוכן לשתיה.

צילום: "הגרגרנית"

מנה עיקרית שלישית היתה הפתעה משולשת בתוך כרובים, ששימשו ככלי קיבול: תבשיל טלה ושעועית לבנה בתוך כרוב אחד, קוסקוס בתוך כרוב שני ו… פקקי שעם בכרוב השלישי. ארז הגדיל לעשות וצרף לכל הכבודה הזו צלחת עם זנב טלה, בשר שמנמן וטעים מאין כמוהו. עם המנה הזו שתינו גמלא השמורה קברנה סוביניון 2010 שהיה, לטעמי, הטוב מכולם, עם ריחות פירות אדומים ועפיצות נעימה. ותודה לטלי סנדובסקי, ייננית יקבי רמת הגולן, שרחרחה איתי יחד את היינות.

צילום: "הגרגרנית"

לקיבה הנפרדת השמורה למתוקים הגיש ארז קינוח טירמיסו בתוך ענן מרנג שקשה היה להפסיק לנשנש ממנו וגם כוסיות קטנות אך קטלניות עם שוקולטה, שבתחתיתן מונח טראפס צ'ילי אחד רשע. פלא שאחרי ארוחה כזו התבלבלו וקראו לי "הזללנית"? כדי להוריד את כל האוכל הזה, יקבי רמת הגולן הביאו מהמרכז הרחוק את חמי רודנר ויהלי סובול להופעה. אין מה לומר, החיים בצפון לא רעים בכלל…

שלא תגידו שרק על אוכל אני חושבת… למחרת התעוררנו לטיול ג'יפים בין הכרמים, מלווה בהסבריו של ויקטור שונפלד, היינן הראשי של יקבי רמת הגולן. השילוב של המקום ושל העונה משגע ביופיו!

צילום: "הגרגרנית"

השוונץ:

  • בשורה התחתונה – הקברנה סוביניון הכי עשה לי את זה ואני שומרת לו מקום של כבוד בבונקר היינות שלי. סדרת גמלא השמורה יצאה במהדורה מוגבלת ולכן אני ממליצה לכם בחום: רוצו לחנות היין המועדפת שלכם (כי הסדרה נמכרת רק שם ובמסעדות) ורכשו לכם יינות מצוינים, לעכשיו או ליותר מאוחר. הנה היין שלכם להרמת הכוס בערב חנוכה!
  • רוצים להרגיש קצת חוצלארץ, בניתוק, בירוק ובמזג האויר? סעו לרמת הגולן. המלצה אישית שלי: הזמינו לעצמכם טיול ג'יפים וסעו לטייל בסביבה, היכן שגם רכב החברה שלכם יתקשה לעבור. תתקשרו לרועי. הוא יטפל בכם יפה:054-2205582.