וויסקי סינגל מאלט, לגימה שניה

אני מאוד אוהבת לשתות כוסית של ויסקי בלילה, לפני השינה. סוג של טקס סיום הולם ליום שנגמר וכניסה חלקה ובטוחה לליל מנוחה. משהו במשקה הזה עושה לי נעים במיוחד, ןמאפשר לדמיין שאנו שותים את אותו המשקה שגם חברינו האנגלים שותים, ביושבם בכורסאות העור בחדר הספריה שבאחוזתם הכפרית. אתם יודעים איך זה – לדמיין לא עולה כסף.

מה אנחנו יודעים על וויסקי? "יש שני סוגים עיקריים של וויסקי. הראשון הוא מאלט (Malt), המיוצר משעורה בלבד ולא מדגנים אחרים (כגון חיטה, תירס או שיפון). זהו הוויסקי הסקוטי המסורתי, ומזקקים אותו בשיטה הוותיקה, בדוד נחושת. צירוף המילה סינגל למאלט (Single Malt) מתייחס לעובדה כי סוגי המאלט המרכיבים את המשקה מקורם במזקקה אחת בלבד. טעמו של ויסקי כזה מושפע ומאופיין לפי אזור מוצאו, בדומה לאזור גידול של יין המבטא טעם ואופי ייחודיים. רוב מותגי הסינגל מאלט מיוצרים באזורים שונים בסקוטלנד, אך אפשר למצוא וויסקי כזה המגיע גם מאירלנד, מיפן וממוקומות נוספים.

הסוג השני הוא בלנדד וויסקי (Blended), המעורבב מסוגי דגנים ומאלטים שונים. הבלנדד מזוקק בתהליך מודרני – זיקוק תעשייתי רציף, שהומצא רק במאה ה-19. לזיקוק התעשייתי הזה היתה השפעה גם על הטעם, שהפך לרך ועדין יותר…. חובבי המאלט הרבים נוהגים לומר שמאלט משובח יותר מבלנדד. הוא זה שנחשב יותר, ובהתאמה גם יקר יותר. ויסקי בסקטלנד הוא לא סתם משקה. הוא חלק חשוב מהזהות, מהמסורת, מהמנהגים ומההסטוריה של סקוטלנד וככזה סימל בעיני רבים גאווה מקומית ועצמאות, והכנתו נחשבת לאמנות של ממש." (כל הציטוטים מתוך הספר החדש "שעות שמחות" מאת מירה איתן. גילוי נאות – מירה היא לא רק מומחית גדולה באלכוהול, היא גם חברה טובה).

דוגמה טובה לסינגל מאלט משובח כזה הוא וויסקי מקאלן, אשר אחוזתו שוכנת ממש כמו שדמיינתי, בלב יער, באזור בו רועות הכבשים על דשאי ענק, בינות לנחלים זורמים. שוב אני קוראת לכם להיזכר בסרטים הבריטים התקופתיים ולהיכנס לאווירה. מקאלן הוא לא מותג הוויסקי סינגל מאלט היחיד שאני מחבבת, אבל הוא בהחלט דוגמה טובה למשקה אלכוהולי המיוצר תוך הקפדה על רמת איכות גבוהה.

בואו נחזור רגע לימינו ונספר על פטסי כריסטי, שגרירת מותג מקאלן לאזור המזרח התיכון, צפון אפריקה וטורקיה. מסתבר שיש תפקיד כזה ולא סיפרו לנו. הרעיון שמאחורי התפקיד הוא להנגיש את הוויסקי, להדריך ברמנים ושפים ולתקשר עם הלקוחות. פטסי התחילה דרכה במקאלן בקנדה, ארץ מולדתה, אבל מהר מאוד עברה משם לסקוטלנד וכיום היא גרה בדובאי. מדהים כמה אנחנו לא יודעים על דובאי, לא כל שכן על תרבות השתיה שם.

את פטסי פגשתי לשיחה בתערוכת וויסקי לייב, שנערכה בסוף מרץ האחרון. היא יודעת לספר על השינויים שחלו בתרבות השתיה באזור. בעבר הציבור הרחב לא התעניין בוויסקי והיא היתה עורכת סדנאות טעימה לקהל המקצועי בלבד – שפים, מנהלי משקאות, מפיצים, ברמנים. אלא שכיום יש יותר ויותר אנשים פרטיים שמתעניינים בתחום ומבקרים במזקקות, ספרים נכתבו במיוחד על וויסקי ועיתונאים ובלוגרים כותבים על הנושא.

כשמסתכלים מסביב בתערוכה ובכלל בעולם האלכוהול, לא רואים הרבה נשים. פטסי טוענת שבערבי הטעימה שהיא עורכת חלקן של הנשים עלה עם השנים ומגיע היום לכ-30% מסה"כ המשתתפים. הן מבחינות בטעמים ובארומות לעיתים טוב יותר מגברים, בזכות בלוטות הטעם האנינות שלהן. בניגוד לתעשיית הג'ין והוודקה, שפונות גם לנשים, המסורת הגברית עדיין שולטת בתעשיית הוויסקי. אם אתם מחפשים נקודת אור, הרי שיש טרנד חדש בארה"ב של נשים צעירות, שעוברות משתיית וודקה וג'ין לוויסקי וקוניאק. גם מצד מקאלן מדובר בצעד יצירתי ויוצא דופן, כשבחרו בפטסי להיות הפנים המייצגות את המותג באזור, שהיא גם צעירה וגם אישה… ברור שיש לזה גם יתרונות, בין היתר, אלמנט ההפתעה.

פטסי לימדה אותי כיצד יש לטעום וויסקי. יש את מי שמתחילים בלבחון את צבע המשקה, מעמידים את הכוס מול האור, מסלסלים את המשקה בכוס כך שרואים עליה את עקבות האלכוהול. אלא שמסתבר שברוב רובם של המקרים מוסיפים צבע מאכל קרמלי לוויסקי בכמות המותרת לפי החוק, מה שמעניק לו את הצבע הענברי האחיד (מקאלן, דרך אגב, מצהירים שהם לא עושים זאת). קצת מוריד את הפוזה שבבחינת המשקה, לא?

הכוס המתאימה ביותר לוויסקי נקראת Glencairn. העיצוב הייחודי של הכוס מאופיין במפתח צר, השומר על הארומות של הוויסקי באופן המיטבי ולא נותן להן להתנדף במהירות. בשונה מיין בן 13-15% אלכוהול, אין צורך להריח מקרוב משקה בעל 40% אלכוהול לפחות, לפיכך, אל תכניסו את האף לתוך הכוס. אפשר להניע את כוס המשקה מצד לצד במרחק מה מהפנים, כך שהריח ייכנס דרך הנחיריים. אם ממש רוצים להתרכז בריח, אפשר אפילו לעצום את העיניים.

וכעת לטעימה. מתחילים לטעום וויסקי בשפתיים סגורות. נותנים מעין "נשיקה" למשקה, כך שהוא נוגע רק בשפתיים. מלקקים אותן מתוך כוונה "לכייל" את בלוטות הטעם ולהכין את המוח לקראת הטעימה. למעשה הטעימה השניה של הוויסקי היא המשמעותית ביותר מבחינת חוויית השתיה ובאופן טבעי (ומצער) לא ניתן לחזור עליה. לוקחים לגימה מהמשקה, מחזיקים אותו ומניעים בחלל הפה לפני שבולעים, כדי לחוש בטעמים ובארומות ולהבחין בסיומת. הלגימות הבאות יתנו תחושה של משקה רך וחלק יותר ולכן שווה להתרכז באותה לגימה שניה.

אז איזה טעמים כדאי לחפש כששותים סינגל מאלט, אתם שואלים? ראשית, בוודאי יש עקבות של עץ, מאחר שוויסקי מיושן בחביות עץ אלון. מלבד זאת, הטעם המובהק ביותר הוא של וניל ודבש. בוויסקי שיושן זמן רב יותר תוכלו למצוא טעמים של אניס, פירות מיובשים, טופי ותבלינים. לאחר טעימה השוואתית של וויסקי בני 15-12 ו-18 שנים אהבתי יותר מכל את המקאלן 15, שהיה בעלת ארומות של קינמון ופלפל שחור.

אנחנו שתינו את וויסקי נקי, אבל ומה בנוגע להוספת מים לוויסקי? פטסי מספרת שתוספת של טיפת מים (ממש כך, טיפה אחת) יוצרת ריאקציה כימית עם הוויסקי, כך שהוא משחרר ארומות, בדומה ליין ששמים אותו בדקנטר כדי "לנשום". אני יודעת שיש הרבה מומחים שזו הדרך שלהם לטעום וויסקי, בעיקר כאלה שאחוז האלכוהול שלהם מעל 43-45%. ומה בנוגע לקרח? זה נחמד אם מתחשק משקה מרענן, בטח בקיץ, אבל קחו בחשבון שתוספת הקרח משנה את טעם הוויסקי ואת חוויית השתיה.

פטסי הסבירה עוד שכאשר וויסקי מוצא מהחבית ומבוקבק הוא מפסיק להתיישן ולכן אין סימון של שנת הייצור על בקבוקי הוויסקי. בניגוד ליין, וויסקי אמור להישאר בעל אותו הטעם, גם אם עברו שנים רבות ממועד ייצורו.

והנה עוד הפתעה – אפשר להתאים וויסקי לאוכל, ממש כמו שעושים עם יין. סלטים או מאפים ילכו טוב עם וויסקי בן 12 שנים (הוויסקי "הבסיסי"). אוכל מתובל או אסיאתי ילך טוב עם וויסקי מתובל (נגיד כזה בן 15 שנים) ולקינוח ניתן לבחור וויסקי ותיק, שהוא בעל טעמים רכים וחלקים יותר. הוויסקי הוותיקים ביותר, בני מעל 20 שנה, יכולים להתאים אפילו לבשר, כיוון שגם להם יש ארומות מעושנות.

יש למישהו שאתם אוהבים יום הולדת? פנקו אותו בבקבוק וויסקי סינגל מאלט. נכון, מדובר בהשקעה של כמה מאות שקלים – מקאלן 12 שנים, הוויסקי הבסיסי, עולה בישראל כ-300 שקלים, אבל מדובר במשקה אלכוהולי ברמת איכות גבוהה ולכן ההנאה מובטחת. והכלל אולי החשוב ביותר לזכור הוא שוויסקי לא נועד לשמירה אלא לשתיה.. סיימו את היום עם כוסית קטנה. תתרווחו. החיוך יעלה לכם לבד על הפנים, לא משנה מה קרה באותו היום.

השוונץ:

  • אם תגיעו לסקוטלנד ותחשוק נפשכם בשוט של וויסקי, תוכלו לבקש wee drum ואם תרצו להטביע יגונכם בכוס גדולה של וויסקי, בקשו muckle dram, כי drum היא כוס הוויסקי בשפת המקום. עכשיו נסו להגיד את זה במבטא סקוטי (גם חצאית משובצת יכולה לעזור).
  • מקאלן רושמת לעצמה נקודת זמן בהיסטוריה, שממנה היא הפכה למפורסמת ומבוקשת על ידי הצרכנים. בשנת 2012, כשיצא הסרט Skyfall מסדרת ג'יימס בונד, הגיבור הרשע נראה לוקח כוסית עם וויסקי מקאלן בן 50 שנה ומבקש מג'יימס בונד לירות בכוסית שנמצאת על ראשה של הנערה. בזבוז, לא?…

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אוכל, אירועים וסדנאות, מחשבות רציניות על אוכל, משקאות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s