וייטנאם #2

לא יכולתי להסתפק בפוסט אחד על וייטנאם. הנופים המהממים של המדינה הזו הם באמת עוצרי נשימה וקשה להתאפק מללחוץ על כפתור הצילום שוב ושוב. ושוב.
למשל שדות האורז בסאפה (Sapa), העיירה ההררית בצפון המדינה, על הגבול עם סין. העוני והפרימיטיביות ניכרים שם למרות שזה לא חיזיון בלתי שכיח לראות שם חקלאי כפרי חורש את השדה עם תאו ומחזיק בידו סמארטפון.
שם נמצאים כפרים של המיעוטים האתנים של וייטנאם, כמו המנוג (Hmong) למשל. הוייטנאמים הילידים טוענים גם היום שהם מרגלים ואין לבטוח בהם. יש להם פנים שונות והם מתלבשים באופן מסורתי (בעיקר הנשים).
בשוק בסאפה מוכרים לא רק אוכל. תמצאו גם תרופות, חפצים לבית ואפילו להסתפר אפשר שם.
 
הא לונג ביי (Hạ Long Bay) הוא אחד ממראות הטבע שהם חובה לכל מטייל. המפרץ נמצא בים סין הדרומי ובשיט בו ניתן לראות צוקים המזדקרים מהים, איים מיושבים וכפרי דייגים צפים. האתר הוכרז כאתר מורשת עולמית ע"י אונסקו.
במרכזה של המדינה נמצא הפארק הלאומי פונג נה (Phong Nha), בו התגלתה מערת נטיפים יפהפיה (מערת פונג נה) המתוארכת למאה ה-11 ומשתרעת על פני כמעט 8 ק"מ (הכי ארוכה באסיה). בתוך המערה נעים בסירה בין המראות היפהפיים של הנטיפים והזקיפים.
הוי אן (Hoi An) היא עיר קטנה ומתוקה, שיש בה עדיין שרידים לארכיטקטורה הצרפתית ונעים להסתובב רחובותיה, אפילו רמקולים משמיעים בהם מוזיקה קלאסית נעימה. העיר ידועה בתופרים ובסנדלרים שבה, אשר יכולים ליצור עבורכם לפי הזמנה בגדים ונעליים תפורים לפי מידה תוך ימים ספורים בלבד.
 
מקונג (Mekong) הוא הנהר הגדול בחלקה הדרומי של וייטנאם. ביקור בשוק הצף עליו הוא חוויה שלא כדאי להפסיד. תושבי האיים שטים בסירות על הנהר וקונים מהסוחרים את מרכולתם. על התורן של הסירה תולים את המוצר הנמכר, כדי שיידעו להגיע.
התושבים על האיים שם עוסקים עדיין במלאכות מסורתיות, כמו הכנה ארטיזנלית של מיני מאכלים כמו ממתקי קוקוס, עלי אורז, יין אורז או יצירת סלי קש וגגות בתים מעלי הקוקוס.
בוייטנאם חיים היום כ-90 מיליון תושבים ויש בה 45 מיליון קטנועים (תעשו את החשבון). בערים הגדולות הטוסטוסים הם אלה שמכתיבים את הנהיגה ובלילה המדרכות מלאות בהם. על הקטנועים מעמיסים בתים שלמים ולפעמים רואים משפחות של ארבע נפשות נוסעות על קטנוע אחד. קסדה, אגב, זו רק המלצה.
ברומא התנהג ברומאי וככה יצא שהצטרפנו לסיור קטנועים בסייגון, בין לבין נקודות קולינריות. חובה לשים מסכה על האף בגלל זיהום האוויר, למרות שטוענים שהוייטנאמיות בכלל שמות מסיכה על הפנים כדי לשמור על גוון עור בהיר ולא להישרף מהשמש. כמויות הקטנועים בכביש נראות מפחיד להולך הרגל הצופה מהצד, אבל דווקא יש איזה שהוא סדר כשאתה נמצא בתוך כל זה.
אהבתי את שלטי הפרסום הוייטנאמים. בדרך כלל הם היו מאויירים ולפעמים הציץ מהן הו צ'י מין בכבודו ובעצמו. הכי בולשביקי, המאה ה-20, שיא התמימות.
השוונץ:
המלצה: אם יש משהו שלא כדאי לכם לפספס זה שיעור בישול וייטנאמי. אני הייתי בקורס של חצי יום בישול ב- Red Bridge Cooking School, שמתחיל בסיור בשוק של הוי אן, ממשיך בשיט על סירה עד בית הספר, ביקור בגן הירק האורגני שלו, קורס בישול hands-on וארוחת צהריים ממעשה ידיכם.
מודעות פרסומת

וייטנאם #1

ביקור בוייטנאם מחייב פוסט בבלוג. בעצם יותר מאחד. הרבה זמן תכננתי להגיע לשם ולכבוד יום ההולדת העגול ההוא הצלחתי להגשים את החלום. רצינו לשלב טיול ברחובות הסואנים של הערים הגדולות עם יציאה לכפר ולטבע היפהפה של הארץ, לפגוש את תושביה במקום הכי לא תיירותי שאפשר. וכמובן שאוכל.
שהרי המדינה שהיתה נידונה שנים ארוכות לכיבוש – סיני, צרפתי, אמריקאי –  הושפעה מאוד גם בהיבט הקולינרי מהתרבויות האלו. 
אתם בטוח מזדהים עם הקושי לבחור תמונות בודדות מתוך למעלה מאלפיים שצולמו. קחו את הזמן, לפניכם פוסט ארוך וצבעוני, עם הרבה תמונות ולמתמידים, אפילו מתכון פשוט וטעים בסוף. וכמובן, חכו לפוסט וייטנאם #2.
נוטים לשכוח ש"הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם" היא עדיין מדינה קומוניסטית, הנשלטת ע"י מפלגה אחת אבל מהבחינה הכלכלית נהוגה בה כיום "כלכלת שוק", במסגרתה אנשים יכולים לעסוק כמעט במה שירצו ולהרוויח כסף, אפילו להתעשר. במגזר הציבורי והעירוני עדיין המפלגה מנהלת את העניינים ומתערבת באורחות החיים – אפילו במספר הילדים למשפחה (מקסימום שניים, אם שאלתם).
בוייטנאם שלטו שושלות של מלכים עד 1945, אז העביר המלך האחרון את השלטון לקומוניסטים.
הו צ'י מין, מנהיגה של המדינה במשך כ-25 שנה, אשר נפטר ב-1969, ממשיך להיות דמות נערצת – צילומים שלו מחבק ילדים ופסלים עם הדיוקן שלו פזורים בכל מקום. למי שמגיע ממדינות בהן דמוקרטיה היא השיטה השלטת קצת קשה להבין זאת.
וכמובן ה-מלחמה. מלחמת וייטנאם כפי שהיא קרויה אצלנו, המלחמה בין הצפון והדרום, שהסתיימה בהפיכתה של המדינה לקומוניסטית. נראה שהפצעים שלה עוד לא הגלידו וכל צד ממשיך לספר את נקודת מבטו עליה.
הטיול שלנו התחיל בהאנוי בצפון והסתיים בדרום, בעיר הגדולה השניה, הו צ'י מין (הקרויה גם סייגון). יש הבדל משמעותי בין הערים הללו. האנוי היא הבירה הרשמית, בה נמצאים המוסדות הציבוריים והיא צפופה ועמוסה.
סייגון, לעומתה, היא הבירה עסקית, עיר מודרנית עם שדרות רחבות וגורדי שחקים. מה שבטוח, בשתיהן יש ה מ ו ן קטנועים!
למעלה מ-70% מהוייטנאמים מוגדרים חסרי דת או שייכים לדת הפולק המקומית. עוד כ-10% הם בודהיסטים ו-8% נוצרים. אבל מקדש הוא מקדש ורוב הוייטנאמים רגילים ללכת אליו לפחות פעם בשבוע, להביא מנחה לאל, להדליק קטורת ולהתפלל.
כמעט בכל מקדש תוכלו למצוא פסלים עם ארבעת היסודות לתפילה: צב וחד קרן מהאדמה, עוף החול ודרקון מהשמיים. המקדשים בנויים לפי תורת הפאנג שווי, עם בריכות מים מלאות פרחי לוטוס וחבצלות מים בכניסה אליהם. 
אם תלכו לאכול במסעדות הרבות הפזורות בערים, תוכלו לראות את האנשים יושבים ברחוב על שרפרפי פלסטיק קטנים מול שולחנות אוכל נמוכים. הכל מתנהל ברחוב – מהבישול, דרך הסעודה ועד לרחיצת הכלים.
כמעט בכל עיר בה ביקרנו הלכנו לשוק המקומי, בו מוכרים תוצרת טריה של ירקות ופירות מיוחדים, בשר ודגים. תמיד היו אטרקציות מעניינות, כמו למשל צפרדעים וברווזים שנמכרים חיים. מידת ההגיינה תלויה כנראה בשעה ביום שבה נמכרים חומרי הגלם.
 
המרק המפורסם ביותר של וייטנאם הוא הפו (Phở), מרק בשר עם אטריות ועשבי תיבול. הנה פה תמצאו את המתכון שלו. במקומות שונים בוייטנאם יגישו לכם אותו עם בקר, עוף או חזיר (פיסות בשר או קציצות) ועם אטריות מסוגים שונים – לבנות, צהובות או אפורות, צרות או רחבות. בכל מקרה מדובר באחד המעדנים. למדנו שבוייטנאם אוכלים את המרק לארוחת הבוקר. אז אם ברומא נהג כמו רומאי… אכן מדובר בארוחת בוקר מנצחת!
 
   
המאכל השני המפורסם של ויאטנם הוא הבאן-מי, לחמניית באגט טריה, מרוחה בפטה כבד, עם פיסות בשר, עשבי תיבול וצ'ילי. שריד לכיבוש הצרפתי. בהוי אן ביקרנו במסעדה שהפכה למפורסמת אחרי שאנתוני בורדיין (מנוחתו עדן) סיפר בשבחה ושם מדובר כמעט במפעל באן מי, עם כל שרשרת היצור – תראו פה למטה.
ומה עוד טעים לאכול?
  • Bánh cuôn – אטריות אורז רחבות מאוד המוגשות עם פטריות קצוצות, בשר חזיר טחון ובצל מטוגן שאוכלים עם רוטב דגים ועלי נענע. אחד התענוגות!
  • ספרינג רולס מעלי אורז טריים, שמגלגלים בתוכם חסה, בשר בקר או פירות ים, ירקות ועשבי תיבול וטובלים ברוטב דגים ופלפל צ'ילי קצוץ (שהוא, אגב, עדין יותר בטעמו מזה התאילנדי שאנו מכירים).
  • ספרינג רולס מטוגנים ממולאים בשר או פירות ים
  • פנקייק מקמח אורז ממולא בשר ושרימפס
  • סלט פפאיה ירוקה או מנגו ירוק
  • לחמניות מאודות ממולאות בשר או מחית שעועית
  • מורנינג גלורי – עלי תרד מים מאודים, המוגשים עם פרוסות שום
  • קינוח שעועית, חלב קוקוס עם קרח כתוש
  • פירות נהדרים כמו אגוזי קוקוס, מיני-בננות (Lady Finger banana), דרגון-פרוט, ג'ק-פרוט, אננס, ליצ'י, מנגוסטין, רמבוטן, לונגן
  • וכמובן אורז. וייטנאם מגדלת הרבה מאוד אורז והוא משמש את תושביה לארוחת צהריים וערב.
אבל בוייטנאם היה גם נהוג לאכול מאכלים שנדיר למצוא היום. אולי לא מפתה לאכול בקריאה אבל מעניין מהבחינה האנתרופולוגית:
  • blood pudding – הממשלה אסרה על זה כי אנשים הורעלו עקב חוסר בהגיינה
  • ביצת ברווז ובתוכה עובר ברווז
  • תולעי עץ קוקוס חיות בתוך רוטב דגים וצ׳ילי
  • בשר כלב
קינוחים זה לא הצד החזק של הוייטנאמים. כלומר יש את אגוזי הקוקוס ואת הבננות, אבל אין להם "שן מתוקה" כמו למערביים. אם יתחשק לכם משהו מתוק ואתם בהאנוי – לכו לחפש Egg coffee. המשקה הזה מזכיר קצת גלידה חמה – מתוק, עשיר וקרמי (איו לו טעם של ביצה באמת, אם אתם חוששים).
הוייטנאמים הם יצרני קפה והם שותים קפה ממתקן פילטר מיוחד. כשמציעים לכם קפה וייטנאמי עם חלב מתכוונים לחלב מרוכז. המרירות של הקפה עם המתיקות של החלב המרוכז יוצרת משקה נהדר – חם או קר.
בשביל לטעום את המשקה המקורי תצטרכו לעלות לקומה שניה בבניין מגורים, שם תמצאו עדיין את Giang Cafe, בית הקפה השייך למשפחתו של מי שהמציא אותו. כמו הרבה מתכונים שמקורם במחסור בחומר גלם והחלפתו באחר, גם הקינוח הזה הומצא ב-1946 כשהיה מחסור בחלב.
בישראל אפשר להשתמש בקפה פילטר חזק או באספרסו. המתכון פה ניתן לכוס אחת, אבל בשביל הקצפה טובה של החלמון עדיף להכין לפחות שתי כוסות, כי קשה להקציף חלמון אחד בלבד. טוענים שהמתכון המקורי (הסודי) מכיל גם חמאה וגבינה, אבל פה ויתרתי עליהם. כוס הקפה המיוחדת הזו מוגשת בתוך צלוחית עם מים חמים, שמטרתם לשמור על חום המשקה.
(Egg Coffee  (Cà Phê Trứng
1 כוס
החומרים
  • אספרסו כפול
  • 1 חלמון ביצה
  • 3 כפות חלב מרוכז
אופן ההכנה
  1. מזגו את הקפה לכוס.
  2. במיקסר הקציפו את החלמון זמן רב עד שהוא הופך לבהיר ומלא אוויר. זה לוקח כמה דקות אז אל תחפפו.
  3. הוסיפו את החלב המרוכז בהדרגה לקציפה והמשיכו להקציף עד 2-3 דקות.
  4. העבירו את הקציפה לתוך כוס הקפה והגישו.
בתיאבון!
יש פוסט #2 על וייטנאם – אולהלה, מה שמחכה לכם שם!

הו אמסטרדם, ווי מדאם

איזה כיף לצאת לחופשה. עוד יותר כיף לטוס לחופשה בחו"ל. ואפילו עוד יותר כיף כשמדובר בביקור באמסטרדם.

יש משהו נעים בעיר הזו שהיא כמו כפר בתוך עיר. היא לא מאיימת בגודל שלה, יש בה הרבה פארקים והשיחוק הגדול הוא התעלות המשתלבות ברחובותיה. לא רק שהן יפהפיות והופכות אותה ממש לגלויה חיה, אלא שהן גם מקררות את האוויר, יתרון עצום בקיץ הזה.  

הנה מספר המלצות מביקורנו זה. הברורה מאליה היא לטייל ברגל, ללכת לאיבוד ברחובות הקטנים בין לבין התעלות ולקנא קנאה עזה בתושבי העיר. התלהבתי מאוד מהגינון שלהם – בכניסה של כל בית תמצאו אדניות ועציצים של פרחים, כמה יופי בעיניים!

עוד המלצה – שכרו אופניים, כי פה רוכבי האופניים הם השולטים בכביש. הארץ שטוחה אז קל לרכוב, לא צריך להסתבך עם שכירת אוטו ורואים את העיר מנקודת מבט קצת אחרת.

נהננו מאוד מביקור במוזיאון סטדליק (Stedelijk), מוזיאון לאמנות מודרנית. יש בו כמה קומות, עם יצירות קבועות ומתחלפות. בתערוכה המעלפת של Studio Drift מציגים אובייקטים ופסלים עם טונות של יצירתיות, כמו למשל מנורות נעות שנפתחות ונסגרות כמו פרחים יפהפיים, מנורות אחרות שמורכבות מה"סבא" של הסביונים שהורכבו עליהן ועוד. יש בעבודות שלהם משהו מדיטטיבי, מהמם ביופיו וסוחף.

אחרי כל זה, ברור לי שאתם ממתינים להמלצות קולינריות. אז יש את הקלאסיקות ההולנדיות המפורסמות – הרינג וצ'יפס. אבל מה עוד? 

ההולנדים שכבשו את אינדונזיה, הביאו אליהם גם את האוכל יחד עם האנשים. תוכלו לגלות מסעדות אינדונזיות רבות הפזורות בעיר. המאכל המפורסם ביותר הוא "שולחן אורז" (rijsttafel). יחד עם קערת אורז מאודה וקערת אורז מטוגן תקבלו מבחר צלוחיות עם טעימות מהמטבח האינדונזי – ירקות, בשר, עוף ודגים, ברמות חריפות שונות. אז זהו, אם אתם ממש לא אוכלים חריף, גם ה"לא חריף" שלהם הוא פיקנטי. לאוהבי החריף מדובר בהנאה ובטעמים שונים ומעניינים. אנחנו דגמנו את זה של מסעדת Tempo Doeloe, עליה המליץ אנתוני בורדיין הי"ד. 

מסעדה מתוקה לארוחת בוקר היא The Avocado Show, אשר מגישה מנות עם… ניחשתם נכון. טוסט אבוקדו, אגס בנדיקט עם בייקון או סלמון ואבוקדו ואפילו פנקייק ומייפל עם אבוקדו. לאוהבי הפרי שמתגעגעים אליו נואשות בקיץ הישראלי, זו הנאה אמיתית. 

אם בקיץ עסקינן, ובישראל בפרט, פירות ים הוא עוד עניין לגעגועים. The Seafood Bar היא רשת מסעדות משפחתית עם ארבעה סניפים אשר מתמחה בפירות ים טריים. מי שאוהב (אני!) יהנה ממגשי שרימפס, צדפות, סרטנים, שבלולים ושאר שרצים, נאים או צלויים, מוגשים עם הסכו"ם המתאים לעבודה. בסוף הארוחה השולחן נראה כמו הצרות שלי, אבל הכל היה טעים ברמות.

המסעדה שהכי אהבנו, היהלום שבכתר המלך ההולנדי וילם-אלכסנדר, היתה Breda. היא קרויה על שם עיר בדרום הולנד, ממנה הגיעו הבעלים והיא מגישה אוכל הולנדי-בינלאומי מודרני, עם משעשעי חיך, תפריט יין גדול וכל הטקס, אבל יושבים לשולחנות עץ ליד התעלה בשיא הנינוחות.

מנות כמו הרינג בין פרוסות דקות של קולורבי על פירה כרובית, בשר טלה רך שהוגש על מחית ארטישוק עם פיסות ארטישוק ולקינוח קרם דובדבנים ופנה קוטה וניל עם סורבה סלק, דובדבנים טריים וקראמבל תה ורדים. ועוד משעשע חיך של גספצ'ו ירוק להתחלה ושל גבינת עיזים ודבש ושזיף מיראבל לפני הקינוח. ברור שיין לבן צונן ונהדר שלגמנו עם כל הטוב הזה. מה עוד צריך האדם בחייו? לכו בצהריים ותשלמו חצי מחיר. תענוג! 

אתם בעיר בשבת? לכו לאחד השווקים היומיים, עם דוכנים שעושים חשק לקנות ולבשל. תמצאו שם בין היתר Poffertjes – מיני-פנקייקים עגלגלים ונהדרים. אל תטביעו אותם בשוקולד או בקצפת, אלא אכלו אותם כמו ההולנדים – עם אבקת סוכר ותועפות חמאה. אוי שזה טוב.

ומה תביאו חזרה הביתה? ברור שגבינת גאודה (חאודה בהולנדית), עדיף כזו שקניתם בשוק. יש הרבה סוגים וטעמים, בחרו מה שאתם אוהבים. אני גם מאוד מחבבת את המטבלים האינדונזיים אז רכשתי לי סמבל עם צ'ילי חמצמץ במעדניה אינדונזית בעיר. בשדה התעופה תוכלו לקנות הרינג מצונן בקופסה טרמית.

השוונץ:

בכל עיר שאני נוסעת אליה אני מבררת על סיורי האוכל שמתקיימים בה, כי אין כמו המקומיים לגלות את הסודות הפחות תיירותיים והיותר אותנטיים. אם אתם עם ילדים, נוח יותר להשתתף בסיור כזה בעברית.

Streat Bites הוא הסיור של ענבל וגיא, שני פודיז שהם זוג בחיים, גרים בעיר ואוהבים את האוכל שלה. צעדנו לאורכו של שוק Albert Cuyp, השוק הגדול ביותר באירופה שנמצא באמסטרדם. טעמנו מעדנים אינדונזים וסורינאמים, אכלנו גבינות, ראינו איך מפלטים הרינג, כיצד מכינים ואפלים הולנדיים (stroopwafel) וכמובן שאכלנו צ'יפס כמו שההולנדים אוכלים אותו – עם מיונז, בצל חי ורוטב סאטה בוטנים. אם אתם מתכננים טיול לעיר, לא תרצו להפסיד את הסיור הזה. בואו רעבים!

שוק נתניה פעמיים כי טוב

ידוע שבשביל שתל אביבי ייצא מהעיר חייבת להיות לו סיבה כבדת משקל. אלא שבשביל שתל אביבי שהוא פודי ייצא מהעיר כל הבטחה למצוא את ה-מקום שמגיש אוכל טעים, מיוחד או מוכר, גורמה או עממי, זו סיבה מספקת. קונים אותנו די בקלות, אם להיות כנים. אז הבנתם מדוע הרחקתי עד לשוק נתניה, נכון? ומה יותר בטוח לעשות זאת אם לא בחברתו של חיליק גורפינקל, איתו כבר סיירתי בשוק התקווה?

נדמה שכל הדרכים המובילות לשוק נתניה עוברות דרך בוארון וכל חנות שניה ברחוב היהלום נקראת כך. מאז העליה הגדולה של יהודי צרפת לישראל, נדמה שכל העיר חולמת בצרפתית, אז ברור שגם ליד השוק לא יהיה אחרת. אבל איפה היינו? – אהה, בושרי (Boucherie) בוארון.

תשמעו, יכולתי לדבר על איכות הבשר (כשר למהדרין), על הקצבים הצעירים או על הסדר והניקיון המרשימים, אבל מרגע שנכנסתי לאיטליז עיניי פגשו צנצנת קטנה למראה, מתחבאת אל הכלים, שהיא כל כולה אוצר. פקיילה הוא אותו מאכל טוניסאי שמורכב מהרבה מנגולד אשר מתבשל שעות על האש עד שמגיע לצבע שחור והוא מהווה בסיס נפלא לתבשיל בשר ושעועית לבנה. אז למה שלא יקצרו לנו כמה שעות עבודה?


המשיכו מכאן לסמטה שממול, עברו את הסנדוויץ' הטוניסאי של סוסו משמאל ואת הדוכן שמוכר עגלות-שוק מימין והיכנסו לתוך מסדרון של בניין, אשר יוביל אתכם למעדניית חיים בוקובזה. הדרכים הפתלתלות הללו הן מאפיין שחוזר על עצמו בשוק ואפשר ללכת לאיבוד (במובן הטוב) בין המעברים.

מעדניית בוקובזה מציעה מיזוג גלויות של מאכלים לקחת הביתה: דגים מלוחים, זיתים, עלי גפן, שניצלים מוכנים ומגוון רב של סלטים כמו למשל כבד קצוץ, איקרה, סלטי כרוב, גזר, בורגול ומה לא. אפשר לסגור את כל הקניות לארוחת הערב רק פה.

אבל הלכנו כבר די הרבה כדי שנהיה רעבים והנה הופיע מולנו הבוריקה של כהן. מאחורי הדוכן עמד אלי, שהוא דור ההמשך, למרות שנמצא שם כבר 40 שנה בעצמו. משנת 1963, אז פתחו הוריו את העסק, הדוכן מציע עלי בוריק במילוי ביצה או תפוח אדמה, אשר יטוגנו לנגד עיניכם עם ההזמנה. הייתם חושבים שמדובר במאכל נוטף שמן ומחולל צרבות, אבל כשמטגנים בשמן עמוק נקי מתקבלת מנה מתפצפצת וקלילה.

אלי מוריד את עלה הסיגר לסיר השמן ומחזיק בקצהו האחד, בעוד הוא פותח ביצה טריה ישר לתוכו ומיד סוגר את העלה. כשהבוריק זהוב ומוכן לאכילה, הוא מוסיף מעליו טירשי (ממרח דלעת) ורוטב חריף ואתם ברגע חוזרים להיות ילדים ורוצים עוד מנה כזו מיד, כולל חלמון הביצה שנוזל לכם על הסנטר, בלי שום אפשרות לדחות סיפוקים. אלי מוכר גם עלי בוריק טריים שהוא מכין בעצמו, ששווה מאוד לקנות ולמלא בהם בשר ועשבי תיבול לסיגרים נפלאים, שאפשר לטגן או לאפות בבית.

שוק נתניה מציע גם הוא את המגוון המוכר והידוע של שווקים אחרים, בסחרור של צבעים וריחות, רק שממש בזול. אז היכנסו לכם לתוך המעברים ובחרו שעועית טריה ויפה, תותים מוצקים ואדומים, דלעת כתומה או עשבי תיבול טריים.

תוכלו לקנות הביתה דגים טריים, עופות ובשר בקר לתבשילי השבת וגם לחמים שונים – לחם קווקזי, פארנה מרוקאית או פשוט חלה, מה שיתפוס טוב יותר את הרוטב שלכם.

אם הגעתם לשוק בסביבות שעה 12:00, אל תחמיצו ארוחת צהריים בפינוקי האוכל של כרמל, מסעדה טריפוליטאית שהיא מוסד, אשר יושבת בשוק ומגישה מגוון מנות מסורתיות של העדה. מכיוון שעם חיליק נכנסנו קודם כל לבדוק את הסירים במטבח עוד לפני שהתיישבנו לשולחן, הזמנו פחות או יותר את כל מה שבישלו שם באותו היום.

השולחן התמלא בהרבה צלחות לאכילה משותפת: מפרום – סנדוויץ' תפוחי אדמה ובשר ברוטב עגבניות טעים שאין כדוגמתו, עסבנה – מעיים ממולאים בחלקי פנים, מצ׳ומה – תבשיל חלקי פנים עם הרבה שום ברוטב עגבניות, מסארן – קיבה ממולאת עם אפונה וטבחה בסלק – בשר ברוטב מנגולד שחור עם שעועית לבנה (זוכרים את הפקיילה של בוארון?). את הרוטב הספגנו טוב-טוב בקוסקוס ובחלה טריה. גם לנו כנראה היתה קיבה שניה לכל הטוב הזה.

כשכבר לא היה לנו יותר מקום בבטן, הוחלט להזמין גם חריימה של פלמידה לבנה. כי אי אפשר לצאת בלי לטעום גם אותה.

במקום תלוי השלט הזה, שלא תתבלבלו:

בדרך חזרה לרכב הבטחנו לעצמנו לחזור לכאן בקרוב, לעשות השלמות, לטעום עוד דברים. אז מי נוסע לשוק נתניה לעשות קניות בשבת הבאה?

פרפרנית, הגרגרנית מתארחת ב"פריזאית"

"פריזאית", האישה עם הבלוג הנהדר לאוהבי פריז באשר הם, הציעה לי לכתוב על חמש חוויות נעימות וטעימות מביקורי האחרון בפריז. כבוד גדול! היה קשה לבחור, אבל הנה כמה המלצות שוות במיוחד שיעשו לכם חשק לקנות כרטיס טיסה, גם בדצמבר.

– –

לפני 20 שנה חזרתי מפריז לאחר שגרתי בה כמה שנים. משהו בה נשאר בי, כנראה לתמיד. פרנקופיליה היא כמו החתמה, שהרי מאז חזרתי לפריז עשרות פעמים ולעולם אינני שבעה. אני תמיד מתרגשת לקראתה, כמו שפוגשים בן משפחה אהוב.

ואם אפשר להיתלות באילנות גבוהים: "סופרים צריכים שיהיו להם שתי ארצות, זו שהם שייכים אליה וזו שהם חיים בה באמת. זו השנייה היא רומנטית, היא נפרדת מהם עצמם, היא אינה אמיתית אבל היא באמת קיימת" (גרטרוד שטיין, פריז, צרפת).

לפני שאני מגיעה לפריז אני מתכננת ומתכוננת לקראת המקומות בהם אבקר. ברור שאני חייבת להגיע לאלה הקבועים, שהם כמו בית שני עבורי; לקפה מתחת למלון, שם יודעים איך אני אוהבת את הקפה והטארטין שלי בבוקר; לשוק הקרוב דרכו אני מגיעה אל הרחוב המוליך אל הסיין. ומנגד, משתוקקת להכיר מקומות חדשים ולהפתיע את עצמי גם בפריז המתחדשת.

אני משתפת אתכם בכמה המלצות מהנסיעה האחרונה. סעו אליה בשניים לסוף שבוע רומנטי, ברביעייה למפגש חברים וגם לבד, לגילויים מסעירים עליכם ועל העיר.

Bistro Paul Bert

ביסטרו בן כ-30 שנה, המציע את הקולינריה הצרפתית הוותיקה במיטבה. נכנסנו אליו ביום בו התחיל השלג הראשון בחורף לרדת והוא שימש לנו מקום מפלט. הביסטרו ממוקם במה שהיה לפניו Boucherie (קצב) ומקררי הבשר שלה משמשים כיום את הביסטרו לקירור בקבוקי יין. הביסטרו הזה אהוב על רבים כי השף שלו משתמש בחומרי גלם טריים ועונתיים ישר משוק אליגרה הסמוך והוא גם חובב יין. לא צריך הרבה יותר מזה.

הארוחה נפתחת בגוז'ר, אותן פחזניות גבינה חמודות, שמוגשות לשולחן לכל סועד עוד טרם הגיע האוכל. אפשר להזמין ארוחה עסקית בצהריים במחיר מופחת או לבחור מנות מהתפריט השלם. בואו נגיד שאם אתם שם, מומלץ להזמין את הביצים העלומות ביין אדום וציר בקר, מנה צרפתית קלאסית ולנגב בהרבה לחם את הרוטב. ולקינוח – סופלה גראנד מרנייה גדול, שמתחשק להיכנס לתוכו וללקק את הדפנות.

18 rue Paul Bert, 75011

L'Ami Jean

מסעדה קטנה מלאת אווירה של שף עם אגו גדול והרבה יחסי ציבור, אשר מציעה מנות צרפתיות מסורתיות בחותם אישי. לשף Stéphane Jégo כבוד גדול לחומרי הגלם ואהבה גדולה למשרים אלכוהוליים, שמעשירים את טעמו של הבשר ומרככים אותו. אה, ועוד משהו – בניגוד לדימוי, פה מגישים מנות גדולות ממש. אפילו גרגרנים כמונו לא הצליחו לסיים מהצלחת, אז אני ממליצה להזמין בעדינות.

לפתיחה חזות שליו קטנטנים צלויים עם ערמונים, אנדיב עם סרדין מצופים ז'מבון ואפויים בתנור וריזוטו סרטנים ולעיקריות ארנבת שהושרתה בקלבדוס כמה ימים או חזיר הבר שהושרה ביין לפני הבישול. והפירה! קשה לדעת אם בפירה היו יותר תפוחי אדמה או יותר חמאה (אני אומרת חמאה). חייבים להשאיר פה מקום לקינוח. הזמנו מנה מרעננת של קלמנטינה צלויה עם קציפת לימון ומרנג וכן את קינוח האורז בחלב המפורסם של המקום עם תוספת של פיסטוקים וקרמל. לאכול ולהתעלף.

אם תרצו להכין בבית, הנה המתכון לקינוח האורז בחלב המיוחד הזה

לאוהבי הקולינריה מומלץ להעמיק במשנה הקולינרית של השף באתר המסעדה.

27 rue Malar, 75007

Le Clown Bar

גילוי חדש מהפעם האחרונה – בר יין חמוד עם האוכל הכי מרגש ומפתיע שהיה לי לאחרונה. חובה להזמין מקום – הנה אמרתי את זה כבר בהתחלה. הבר הזה ממוקם אמנם במבנה היסטורי עם תקרה משגעת וציורי ליצנים, אבל השף הוא יפני וצעיר והמטבח מתנהל בשקט ועם המון יצירתיות.

כמו במסעדת Saturne של אותם הבעלים, גם פה תוכלו ליהנות מאוכל מעולה המוגש בצורה יפהפיה ומינימליסטית על הצלחת: קוקי סן ז'אק נאות מונחות בתוך צדפה עם ריקוטה מעושנת מגורדת מעל, פיסות מקרל נא המוגש על קרם אגוזים, חמון איבריקו, פרוסות דקות של בטן חזיר כבושה וסרדינים בטמפורה שחורה עם רוטב פלפלים. את כל אלה ליוו יינות מצוינים מקומיים שהתאימו למנות.

114 Rue Amelot, 75011

יקב בפריז – Clos Montmartre

קשה להמעיט בחשיבות היין בקולינריה הצרפתית וכולם יודעים להגיד בורדו, בורגון ולואר. אבל מי ידע שפריז היתה מכוסה כרמים? מסתבר שכבר לפני 2,000 שנה גידלו בה ענבים ליין. עם התפשטות העיר עם כבישים ובניינים, הלכו היקבים והתמעטו. למרבה ההפתעה, נשארו עד היום בפריז 8 יקבים קטנים, אשר שייכים לעירייה.

ביקרתי ביקב Clos Montmartre אשר התחיל לפעול באזור כשהמונמרטר היה עדיין כפר קטן מחוץ לעיר הגדולה. ליקב הזה סיפור מעניין שכן הוא הוקם ע"י האמנים תושבי הרובע ועד היום מהווה מקור גאווה להם, גם אם היין המיוצר אינו ממש מהמשובחים. במקור היקב הכיל 27 זני ענבים ב-2 הדונם שלו (!!) אבל היום גדלים בו שניים בלבד – פינו נואר וגמאי. בקבוקי היין, המעוטרים בתוויות פרי ידם של האמנים תושבי המקום, מוצעים למכירה פומבית כתרומה מדי שנה. אפשר לבקר ביקב רק בסיורים מאורגנים מראש, בהדרכתה של נשיאת העמותה של היקב. אני השתתפתי בסיור באנגלית של Paris Wine Walks.

Rue des Saules, 75018

תערוכות בפריז

פריז מציעה תמיד תערוכות אמנות מופלאות. יש לי חיבה מיוחדת לתערוכות נושאיות, אשר מעמיקות בתחום מסוים ומרחיבות את הידע וההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים. תערוכה נהדרת כזו, אשר מוצגת כרגע בפונדסיון לואי ויטון, היא Etre Moderne: Le MOMA a Paris אשר מביאה לראשונה לפריז אוסף יצירות משמעותי מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

התערוכה סוקרת את התפתחות האמנות המודרנית בעולם, דרך 200 יצירות המייצגות תקופות שונות של המוזיאון, מאז היווסדו בשנת 1929. התערוכה הראשונה הציגה למבקרים את סזאן וגוגן ומאז הוצגו בה אמנות אבסטרקטית, מינימאליזם ופופ-ארט. עם השנים התפתח המוזיאון גם לתחומי אמנות נוספים כמו צילום, וידיאו, ארכיטקטורה, מוזיקה, עיצוב ועוד.

הבניין של המוזיאון, אשר תוכנן ע"י פרנק גרי וממוקם ביער בולון (למעשה מחוץ לפריז), מצדיק ביקור בפני עצמו.

התערוכה מוצגת עד 5 במרץ, 2018.

8, Avenue du Mahatma Gandhi, Bois de Boulogne 75116

– –

לעוד תמונות מעוררות השראה מהטיול הזה, אתם מומנים להיכנס ולעקוב אחרי דף האינסטגרם של הגרגרנית.

אני רוצה להיות חלק מזה, ניו יורק

I want to wake up in a city, that doesn't sleep
And find your king of the hill, top of the heap…

אחרי כמה שנים שלא טסתי לניו יורק (פה תמצאו את החוויות הקולינריות שלי מהפעם הקודמת), הנה הזדמן לי סוף סוף להגיע לעיר המסחררת הזו בחגי תשרי האחרונים. הפוסט הזה הוא ניסיון להשאיר זכרון מההנאות ומהחוויות שהיו לי שם, אחרי שהג'ט-לג חלף הלך לו. אני מציעה לכם להתרווח, לגלול מטה, לראות את התמונות היפות ולחלום. אפשר גם לראות בפוסט הזה המלצה ליום שלם של פעילות בעיר הגדולה, כי כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

אבל בואו נתחיל בהתחלה. אם הארוחה הכי חשובה ביום היא ארוחת הבוקר, כדאי לכם לאכול אותה בבית קפה שכונתי מתוק, עם השראה אוסטרלית, מלצרים אוסטרליים והרבה mates. ב-Two Hands דגמנו את אחד הטרנדים הכי נפוצים בניו יורק כרגע – טוסט אבוקדו. לי ברור למה נעשה כל כך פופולרי (אבוקדו, דה).

אם הייתם שואלים אותי לגבי רמת הקפה בניו יורק לפני 3-4 שנים הייתי מעקמת את הפרצוף, כי קשה לי לשתות את הפיפי הזה שהם קוראים לו קפה. איזו הפתעה היתה לגלות בניו יורק השנה כל כך הרבה בתי קפה שמגישים קפה מעולה ממש ממכונות אספרסו מקצועיות. גם בטו הנדס יגישו לכם קפה מעולה כזה.

מאכל מאוד מסורתי ניו-יורקרי שמזוהה עם הפזורה שלנו הוא ביייגל עם לקס. מוסד שמתמחה בארוחת בוקר עם סלמון כבוש ובייגלס הוא Russ & Daughters, שהתחיל כמעדניה משפחתית והוסיף עם השנים בית קפה. אם קמתם על הצד המושחת, תנו לי להמליץ לכם על האגז בנדקט שלהם, עם לקס, ביצה עלומה ורוטב הולנדייז. טוב, תרגיעו – בניו יורק הולכים הרבה ברגל, כך שמי שחושש שיעלה במשקל, מצפה לו הפתעה נעימה.

אחד המקומות התרבותיים ששווים ביקור בעיר הוא מוזיאון וויטני במשכנו החדש. שלוש קומות של תערוכות מעניינות, מרפסות שמש ותצפית נהדרת על העיר. אנחנו ראינו תערוכה בשם Calder: Hypermobility, עם מוביילים ויצירות אמנות בתנועה של האמן הנודע אלכסנדר קאלדר, אבל התערוכה המשמעותית יותר מבחינתי היתה תערוכת נושא (כמה יפות ומחכימות התערוכות הללו!) על תרבות המחאה – An Incomplete History of Protest. כה נכונה ההכרה שמחאה היא אחת הזכויות הבסיסיות של הדמוקרטיה.

עם אמנות בראש, עלינו על טיילת ה-High Line וצעדנו עליה בנעימים עד ל-Chelsea Market. הבטן כבר מקרקרת והשוק המקורה הזה מציע אין ספור אפשרויות, מכל המינים ומכל המטבחים האפשריים. אנחנו בחרנו בדוכן אוכל מקסיקני נפלא – Los Takos No. 1 שם טרפנו קאסדיות וטאקוס עם עוף ובשר בתוך טורטיות רכות ורוטב חרפרף, כזה שנוזל לך על הפנים וגורם לך לרצות עוד. כשרואים את מתקני הבשר שלהם, מרגישים הכי בשווארמיה טורקית. טעים שאין דברים כאלה.

רוצים לקנות משהו טעים הביתה? היכנסו להיכל הקודש Eataly וצפו לחוויה שסובבת אותך מכל הכיוונים, במבטא איטלקי. אפשר לאכול ארוחה קלה בברים הפזורים במתחם ואם תרצו לצאת עם שלל נאה, תוכלו להשקיע בפרמזן מיושנת, בחומץ בלסמי משובח או בשמן כמהין. כל דולר שווה את התמורה פה, גם אם המקום ממוסחר מאוד.

עכשיו לפני הלוואין העיר מלאה בדלעות, במגוון גדלים וצורות.

ונניח שאתם נתקלים בהצעה מפתה כמו זו, הייתם נכנסים? עבר, הווה ועתיד רק ב-10$!

ומה בערב? הנה שלוש המלצות למקומות שווים, שונים מאוד זה מזה. ראשית, חזרתי למסעדה-בר הנפלאה Gotham Bar & Grill. רמת המקצוענות פה מהגבוהות שאני מכירה, עם שירות אישי וצמוד, בלי כוכבי מישלן. האוכל מוקפד, יפה וטעים. עוד רבות ידובר על טרטר הטונה היפהפה והטעים ועל סופלה הפטל, שהחזיר אותנו לשנות ה-80, במובן הטוב של המילה.

אם אתם בעניין מסעדות איטלקיות, הזמינו לכם שולחן במסעדת Il Buco Alimentari & Vineria. קלמרי מופלא עם רוטב רומסקו, ארטישוקים מטוגנים, פסטה עם בייבי-תמנונים ורביולי חצילים עם עגבניות שרי. מלוא הצלחת נחמות יש במסעדה הביתית הזו שנותנת לך להרגיש הכי בבית של הנונה שלך, בתנאי שהיא מכינה פסטה תוצרת בית…

ונניח שיצאתם למופע או הצגה ואתם רעבים למשהו קטן של אחרי. La Sirena הוא בר הטאפאס החדש של השף מריו באטאלי (יש גם מסעדה צמודה, אבל זה לפעם אחרת). אנשובי טרי עם שומר וצנונית, תמנון עם תפוחי אדמה צרובים וסקאלופס עם פלחי שזיף ורובארב וקציפת קראנברי לבנה. והמקום מעוצב להפליא, עם בר יפהפה, רצפה מהממת ומנורות לקחת הביתה. מריו באטאלי הוא מקור השראה לכל מיני מאכלים, אולי כאלה שעוד נדון בהם בעתיד הלא רחוק…

IMG_1055

השוונץ:

עשה לכם חשק לעזוב הכל ולטוס לניו יורק? ברור שכן! גם לי. מצד שני, קשה לתמצת את כל החוויות בפוסט אחד. חכו, חכו לפוסט הבא. רק רומזת שהוא יהיה צבעוני במיוחד.

ביקור בסלובניה

עוד לפני הטיסה לסלובניה הבטיחו לנו שזו מדינה יפהפיה ומשופעת במים. בניגוד לפה, שכל טיפת מים מורגשת וחסרה כל כך בקיץ, הנופים שם נשארים ירוקים והמים בנהרות שוצפים.

הטבע מאוד מרשים בסלובניה – הרים גבוהים, יערות ירוקים, נהרות עם מי טורקיז, אגמים גדולים, טירות נישאות, מערות נטיפים. למי שמחפש לטייל בטבע צפויה פה חוויה מהנה, ברמות קושי מגוונות.

אנחנו קבענו את מקום מושבנו בעיירה הציורית בובץ (Bovec), היושבת ממש על הגבול של הפארק הלאומי טריגלאב (Triglav). העיירה מהווה מרכז לכל חובבי הספורט האתגרי. בקיץ תוכלו לעשות שם ראפטינג, קאייקים, גלישה באומגה, מצנחי רחיפה ובחורף סקי.

העיירה יושבת ממש ליד נהר הסוצ'ה (Soča), אשר זורם מהאלפים היוליאניים ונשפך לים האדריאתי. המים קפואים גם בשיא הקיץ וצבעם טורקיז-שקוף יפהפה. כשאומרים "יפה כמו בציור" מתכוונים לזה.

אם עושים טיול רגלי לאורך נהר הסוצ'ה, אפשר לראות בדרך מפלים קטנים וגשרי עץ המחברים בין הגדות.

ממש סמוך לבובץ מצוי המפל הגדול ביותר בסלובניה, מפל בוקה (Boka). זרימתו בקיץ אמנם פחות מרשימה מאשר בחורף, אבל אז ניתן להתקרב אליו יותר.

סלובניה משופעת באגמים. המפורסמים ביניהם הם אגם Bled ואגם Bohinj. גם באגמים האלה ניתן לשוט בסירה או בקייאק.

אבל אנחנו בורחים מתיירים ומפקקי תנועה ומצאנו לעצמנו את האגם "הפרטי שלנו", Lago del Predil. נכון הוא לא בסלובניה אלא באיטליה השכנה מעבר לגבול אבל היה קרוב הרבה יותר אלינו. גם שם היו קייאקים וסירות, גם שם ישבו אנשים על החוף והשתזפו. אבל יותר בשקט ובנחת, באווירה פחות ממוסחרת.

בתוך הפארק הלאומי טריגלאב מומלץ מאוד לעלות לגובה ההרים בכבישים המפותלים, לעבור במעבר ההרים Vršič Pass ולעצור בבפונדק הדרכים שם. לקחת עוד כמה דקות להביט אל הנוף ובין לבין לשתות Lasko, הבירה המקומית הפופולרית.

אחת האטרקציות הידועות של סלובניה היא מערות הנטיפים המרשימות בגודלן ובעושר הממצאים בהן. אנחנו ביקרנו במערת פוסטוינה (Postojna). כדי להגיע למעבה המערה נוסעים בקרוניות ולאחר מכן צועדים בשבילים מוסדרים עם הדרכה. המראות יפהפיים כמובן אבל אני מודה שהיה לי קשה כחובבת טבע לראות את המסחור של המקום, כמו למשל חנות מזכרות בתוך המערה או האפשרות לשכור את אחד מאולמות המערה לאירועים פרטיים.

אם תגיעו למערות, מומלץ לבקר בטירת פרדיאמה (Predjama Castle) הסמוכה, אשר נבנתה לפני 800 שנה והיא יושבת על מצוק, חצובה בסלע. סביב הטירה ובעליה לאורך השנים יש סיפורים ואגדות ודרך השחזור במקום מעניין ללמוד כיצד חיו אנשים בימי הביניים.

לובליאנה (Ljubljana) היא עיר הבירה של סלובניה. מדובר בעיר קטנה שנעים לטייל בה, בעיקר בחלק העתיק ולאורך הנהר הזורם בה. לראות את הגשר המשולש (מערכת של שלושה גשרים סמוכים), לשבת על אחת הגדות של הנהר החוצה אותה ולנוח כמה רגעים בבר או בבית קפה. כדאי גם לעלות במעלה ההר המשקיף אל העיר, לטירת לובליאנה היפה.

ומה עם אוכל סלובני? אתם בטח שואלים.

ובכן, לא אשת בשורות אנוכי. המטבח הסלובני לקח קצת מכל מטבחים של המדינות הסובבות אותו – פסטה מאיטליה, עוגות מהונגריה, שניצל מאוסטריה. אולי אפשר להאשים את שנות השלטון הקומוניסטי, אבל למרות שהלכנו למסעדות בעקבות המלצות, לא התרשמנו במיוחד.

לעומת זאת, הבירה המקומית היתה לא רעה וגם היין. הנה דוגמה למבעבע ורוד טעים עם שם מעניין.

אחד הדברים שבובץ ידועה בהם הוא גבינות הכבשים שלה. ביקרנו בשתי מחלבות באזור ואכן, הגבינות היו מצוינות.

אבל אוכל ממש מצוין זכינו לאכול רק באיטליה הסמוכה, בביקור קצר בעיירה טריאסט (Trieste). העיירה יפהפיה ויושבת על שפת הים האדריאתי. בדומה לעיירות נמל אחרות, הכיכר המרכזית פונה לכיוון הים, העיר העתיקה יפה וצפופה ואפילו בית הכנסת השני בגודלו באירופה נמצא שם.

אבל אנחנו פה לענייני אוכל והוא היה "ללקק את השפתיים". התחלנו מארוחת צהריים קלה ב- Osteria Ai Maestri – היה להם לצהריים רק מנות דגים ופירות ים. ה"רק" הזה הניב מנות פסטה משובחות עם צדפות, קרפצ'ו טונה טריה עם שקדים ואנשובי ברוטב תפוזים.

ואחר כך – גלידריה Zampolli – אני אומרת לכם – זו הגלידה הכי טעימה שאכלתי בחיי! רכה ושמנתית והמוני טעמים לבחירה קשה.

ולקינוח – Eataly, המקדש לאוכל איטלקי. אמנם קטן מאחיו אשר במנהטן אבל מצד שני הרבה יותר קרוב למקור. שתי קומות עם נקניקים וגבינות, פסטה, פיצה, יין ומיטב המטבח האיטלקי תחת גג אחד וחלון ע-נ-ק משקיף לים. מצידי אפשר היה להישאר שם יום שלם.

בדרך חזרה לארץ טסנו עם חברת טורקיש איירליינס. הצצה למגזין שלהם וצד את עיניי מתכון טורקי מיוחד. הנה טיזר לפוסט הבא. שווה לכם לחכות!