ערמונים בצפון ודרום

כמה שאני אוהבת לקרוא רומנים תוקפתיים. חמש מאות ומשהו עמודים קטן עלי, כשהשמלות מרשרשות, התה מוגש בחדר הקריאה והגיבורה מסתכלת דרך החלון וממתינה. טועה לחשוב מי שמניח שמדובר ברומן רומנטי, כי הרי ספרים אלה הם המראה של התקופה מבחינה היסטורית והם דנים בנושאים חברתיים כמו הבדלי מעמדות, שוויון זכויות לנשים וכיו"ב. והנה תורגם לעברית הספר "צפון ודרום" של אליזבת גאסקל (בהוצאת הכורסא ומודן), אשר פורסם בזמנו כרומן בהמשכים בכתב העת אותו ערך צ'רלס דיקנס.

אליזבת גאסקל הושוותה רבות לג'יין אוסטן, בת תקופתה. קשה להתעלם גם מהדמיון שמרגישים מיידית בין אליזבת בנט, גיבורת "גאווה ודיעה קדומה" לבין מרגרט הייל, גיבורת "צפון ודרום". שתיהן חוטאות בגאווה המעוורת את עיניהן למציאות, שתיהן לא נענות בתחילה לגבר, שישתנה אף הוא ויכבוש את לבבן במעשיו. אלא שהשינויים ההיסטוריים שחלו בחברה האנגלית עקב המהפכה התעשייתית נכחו ביצירות של גאסקל, בעוד שאצל אוסטן נדמה שכל זה אינו משפיע על קורותיהם של הגיבורים.

אביה של מרגרט הייל מחליט להתפטר ממשרתו ככומר הקהילה בכפר הציורי הלסטון עקב שינוי שהוא חש באמונתו בכנסיה האנגליקנית והוא עוקר את משפחתו משם, רחוק ככל שיוכל, פיזית ומנטלית, לעיר מילטון בצפון אנגליה (עיר בדויה שמייצגת כפי הנראה את מנצ'סטר). במילטון הוא הופך למורה למר ג'ון ת'ורנטון, בעל מטוויה ואיש עסקים. הלסטון הציורית ולונדון של שכבת האריסטוקרטיה, בהן חיה מרגרט עד כה מחד, ומילטון עיר התעשיה והמסחר מאידך מייצגות את שני הקצוות החברתיים שחיו במאה ה-19 באנגליה של המלכה ויקטוריה.

כל הדיעות הקדומות של מרגרט עומדות במבחן, אבל לא רק הן. היא נאלצת לעבור טלטלות קשות בחייה האישיים ולהתמודד עם אירועים שלא היתה מוכנה להם. הספר נותן ביטוי גם להתקרבות בין המעמדות. מרגרט נקשרת למשפחת פועלים פשוטה, בה האב הוא ממנהיגי איגוד הפועלים במטוויות. מר ת'ורנטון, שבתחילת הספר הוא אויבו של האיש, מתחבר איתו בהמשך ולומד ממנו על חייהם של הפועלים ואף דואג לשפר את איכות חייהם. תראו איזה יופי של ציטוט: "אין כמו אכילה ליצור שיוויון בין אנשים. אפילו המוות לא מגיע לקרסוליה" (עמוד 430). וכמובן שיש סיפור אהבה בספר, עם הרבה אי הבנות והסתבכויות. האם מרגרט תיכנע לרגשותיה למר ת'ורנטון? תצטרכו לקרוא בעצמכם.

– –

אצלי ספרים כאלה ישר מעוררים את בלוטות הנוסטלגיה, אז הלכתי לחפש באתרי היסטוריה של האוכל קינוח חגיגי שלבטח הוגש באחת הסעודות הרשמיות שמרגרט השתתפה בהן. מצאתי את הפודינג הקפוא הזה, הנקרא Nesselrode Pudding, ע"ש האציל הרוסי הגרגרן, שהוא הומצא לכבודו. השחיתות הזו כוללת שמנת מתוקה וערמונים, עם דומדמניות וליקר דובדבנים. במאה ה-19 נהגו להשתמש בתבניות יפהפיות כדי ליצור קינוח מלא רושם. עם או בלי תבנית כזו, מדובר בוואו!

פרפה ערמונים (פודינג נסלרוד)

4 מנות

  • 100 גרם ערמונים קלופים
  • 1/4 כוס מים
  • 2 כפות סוכר
  • 1/2 כפית תמצית וניל
  • 2 חלמונים
  • 60 גרם אבקת סוכר
  • 1 חבילה (250 מ"ל) שמנת מתוקה
  • 30 גרם צימוקים
  • 30 גרם דומדמניות (אם אין, אפשר להחליף בחמוציות)
  • 30 מ"ל ליקר דובדבנים
  • לקישוט: פירות מסוכרים, דומדמניות וליקר דובדבנים

אופן ההכנה

  1. בסיר קטן שימו ערמונים, מים, סוכר ותמצית וניל ובשלו על אש קטנה כ-10 דקות, עד שהמים מתאדים. רסקו את הערמונים למחית. אפשר כמובן להשתמש במחית ערמונים מוכנה או למעוך לגמרי במעבד מזון, אבל אני דווקא אוהבת את החתיכות הקטנות של הערמונים שנשארות אחרי שמועכים במזלג.
  2. בסיר נוסף שימו חלמונים, אבקת סוכר ו- 180 מ"ל שמנת מתוקה. בשלו על אש נמוכה עד להסמכה, על סף רתיחה.
  3. כשהתערובת מסמיכה הוסיפו את הערמונים, את הצימוקים והדומדמניות ואת ליקר הדובדבנים וערבבו. הורידו מהאש.
  4. הוסיפו לתערובת את שארית השמנת המתוקה וערבבו היטב.
  5. העבירו את התערובת לתבניות אישיות או לתבנית אחת גדולה והכניסו למקפיא לכ-6 שעות עד שקופא.
  6. הוציאו מהתבנית והגישו עם עוד קצת ליקר דובדבנים. אחרי שתטעמו בטוח שתרגישו קצת יותר אריסטוקרטים.

בתיאבון!

השוונץ:

  • למי שחובב סדרות תקופתיות, אפשר לראות כאן את העיבוד הטלוויזיוני שנעשה לספר.
  • הפודינג הקפוא הזה מוסיף עוד מתוק לקינוח שהכנתי כשקראתי את הספרים של ג'יין אוסטן.
  • באנגליה יש מי שמחליף את פודינג חג המולד בפודינג נסלרוד. אצלי זה דווקא דגדג לנסות את הפודינג המסורתי לחג המולד של המלכה ויקטוריה. צפו בדצמבר להמשך מתוק לפוסט הזה.
מודעות פרסומת

דמיינו לעצמכם: שנה ללא סוכר!

כשהילדים שלי ראו שאני קוראת את הספר "שנה ללא סוכר" מאת איב. א. שאוב (יצא בהוצאת כתר, בתרגומה המוצלח של גליה אלוני-דגן) הם ביקשו שלא אקבל ממנו שום רעיונות. מבחינתם, אין חיים בלי נוטלה, עוגיות שוקולד-צ'יפס ושאר מתוקים. ובאמת, מי מאיתנו יכול לדמיין את עצמו לא נהנה מכל הדברים הנפלאים הללו, שמרוממים את רוחנו בעת צער או נותנים לנו אנרגיה כשאנחנו קצת שפופים. גם סתם ככה כשמתחשק. קינוח בסוף הארוחה נראה כמו הדבר ההגיוני לאכול, נכון? וכמו שאומרים במשפחה של העזר: זה לא קינוח, זו עוגה. כאילו, אל תתבלבלו, זו לא אותה קטגוריה, צריך גם וגם.

מאז שצפיתי באמצע השנה שעברה בסרט הדוקומנטרי "Sugar Coated" (שודר בישראל ביס ותורגם ל"האמת המטרידה על הסוכר"), אני לא מפסיקה לחשוב על כמויות הסוכר שאנו צורכים, בידיעה או שלא בידיעה. הסרט בחן את ההשפעה הרעה של סוכר על בריאותה של האומה האמריקאית ועל אחוזי ההשמנה ההולכים וגדלים אצל ילדים. מה שהסרט חשף הוא שבפעולת יחסי ציבור מתחוכמת, מניעות חברות המזון את האשמה מהסוכר לעבר השומן. זוכרים איך פעם חברות הטבק השתמשו בפרסומות ברופאים שהעידו שסיגריות בטוחות לבריאות (ע"ע מד-מן)? בדיוק ככה, רק עם סוכר.

כולנו רואים באוכל, בעיקר כאשר הוא מתוק, ביטוי של נחמה ואהבה. תחשבו על העוגות והעוגיות שאנו נותנים לילדים כפרס על התנהגות טובה או להבדיל, דמיינו את שולחן העוגות בשבעה. העניין הוא שאפילו אם נכין את העוגות בעצמנו, שלבטח יהיו טובות יותר מבחינה בריאותית, הגוף אינו יודע להבחין בין הסוכר הזה שאנו הוספנו בעצמנו לבלילה לבין הסוכר המצוי במוצרי מזון מתועשים. פרוקטוז הוא פרוקטוז הוא פרוקטוז.

תחשבו על חבילת קילו סוכר שאתם קונים בסופרמרקט. ממש תראו לפניכם את האריזה. זה (וקצת יותר) מה שצורכים אנשים בארה"ב בממוצע בשבוע! ובישראל – למעלה ממחצית האוכלוסיה הם בעלי משקל יתר וחלקם סובלים מהשמנת יתר. אני חושבת שרובנו מודעים לכך שהסוכר אינו בריא, אבל זה נראה לנו שזה במסגרת הנורמה להמשיך ולצרוך אותו. זוכרים שפעם חשבו שזה ממש בסדר מבחינה בריאותית לעשן סיגריות?

הבעיה עם סוכר היא ההשפעה שלו לטווח הארוך. זה לא שנחלה ממש ברגע שנאכל את הסוכר. ההשפעות של האכילה הזו יכולות להופיע רק בעוד עשור או כמה עשורים בצורה של לחץ דם גבוה ורמת כולסטרול גבוהה שעלולים לגרום להתקפי לב, סכרת, מחלות כבד, סרטן, דום נשימה ושאר מחלות איומות.

בטח שמתם לב שגם בישראל בשנים האחרונות כל מוצרי החלב הפכו להיות דלי שומן, מתוך כוונה להילחם בהשמנה. אלא שכדי שיהיו טעימים, הוסיפו להם סוכר או תחליפי סוכר. זה קרה לא רק במוצרי חלב. אם תקראו את הרכב החומרים בתווית של מוצרים רבים, תוכלו לראות שהם מכילים סוכר או תחליפים שלהם בשמות קצת פחות מוכרים: סוכר (לבן, חום או קנים), אבקת סוכר, סירופ תירס עתיר פרוקטוז, פרוקטוז גבישי, מולאסה, מייפל, דבש, סירופ קנים מרוכז, אגבה ואפילו ממתיקים מלאכותיים (אספרטיים, סכרין, סוכרלוז, קסיליטול, מלטיטול, סטיביה).

ולמה גם ממתיקים מלאכותיים נמצאים ברשימה? מפני שמחקרים מראים שכשצורכים אותם הגוף מפרש את המתיקות כאילו היתה סוכר, אפילו אם למעשה מבחינה קלורית הערך שלהם הוא אפס. שלא לדבר על כך שגם להם נודעות השפעות לא מועילות לגוף.

איב א. שאוב, מחברת הספר, החליטה על ניסוי משפחתי, במסגרתו במשך שנה שלמה היא, בן זוגה ושתי בנותיהן יימנעו לחלוטין מסוכר על מופעיו השונים. אבל לא רק כזה הגלוי לעין (עוגות, שוקולד), אלא גם מסוכר מוסווה (רוטב לסלט, קטשופ). לשם כך היא בדקה תוויות של מוצרי מזון בסופרמרקט ושאלה את המלצריות במסעדות לגבי תכולת הסוכר במנות. אתם יכולים לדמיין כמה אנטגוניזם זה יכול לעורר בסביבה.

איב קיבלה את ההשראה לפרויקט המיוחד שלה מרופא הילדים האמריקאי דר' רוברט לוסטיג, אשר התריע על השפעתו הרעה של הסוכר על אחוזי השמנת היתר (Obesity) של ילדים אמריקאים. קצת כמו הילד ההולנדי ששם את האצבע בסכר, כך התייצב דר' לוסטיג מול ענקיות המזון הבינלאומיות. כדאי לכם לצפות בהרצאה שלו, שם הוא מכנה את הפרוקטוז (סוכר פירות) בשם רעל, שאנו מכורים לו. נכון שכאשר אנו אוכלים פרי אנו נהנים מהמתיקות שלו, אך מקבלים גם סיבים תזונתיים. לעומת זאת, כאשר אנו שותים מיץ פירות, אנו מקבלים הרבה מאוד סוכר.

היא קראה גם את דבריו של דיוויד גליספי, אוסטרלי שכתב על הנושא בספר "רעל מתוק" והתריע בפני מחלות לב וסכרת הנובעות מכמויות הסוכר שאנו צורכים. הוא הציע את השימוש בדקסטרוז, סוכר ענבים, שישמש תחליף לסוכר בהכנת מנות מתוקות. במהלך השנה ללא סוכר איב ניסתה את המתכונים שהוא נתן באתר האינטרנט שלו ואת חלקם היא מביאה בסוף הספר.

הספר כתוב עם הרבה הומור עצמי ומציב בפנינו את כל האתגרים שניסוי כזה מעמיד, אפילו כשידוע מראש שהוא זמני, הן בפני הנסיין והן בפני הסביבה. בתה בת ה-11 של איב כתבה יומן במהלך השנה, בו תארה מנקודת מבט של ילדה, את הקושי לחגוג ימי הולדת, חגים וסתם אירועים חברתיים בלי לאכול או לשתות דבר עם סוכר. כמובן שהיו כמה חריגות, מתוכננות יותר או פחות, אבל בסה"כ המשפחה השלימה שנה שלמה בלי סוכר משמעותי. המעניין הוא שכאשר ניסו כבר לאכול עוגה או ממתק, הטעם הרגיש להם מוגזם ברמת המתיקות.

ניסוי כזה עודד אצל משפחתה של איב הכנה עצמית של מנות ודברי מאכל, במקום להשתמש במוצרי מזון מוכנים. הם קנו את חומרי הגלם, בישלו ואפו בעצמם והשתמשו בפירות ובפירות יבשים בצורתם השלמה כדי להמתיק מנות.

אז מה? האם גם אני הופכת למשביתת שמחות? אני חושבת שדווקא מהמקום של אהבת האוכל, אני מעדיפה תמיד לאכול מנה שאני מבינה מהם מרכיביה. בלי E משהו ובלי מילים שאני לא יודעת מה הפירוש שלהן. האם ידעתם שיש סוכר בהמון מוצרים תמימים למראה שאתם קונים בסופרמרקט?: רוטב לסלט, קטשופ, מיונז, רוטב לפסטה, לחם, נקניקים, דגני בוקר, אבקת מרק ועוד ועוד.

בעולם הקולינרי העכשווי יש טרנד של חזרה לאוכל "אמיתי", כמו פעם. זה מתחיל בהכרות עם היצרנים והמגדלים שמוכרים לנו ישירות את האוכל שאנו אוכלים וממשיך במיעוט מרכיבים, הדגשת הטעם של חומרי הגלם בלי תבלינים מיותרים להעצמת הטעמים, הכנת האוכל בעצמנו ושימוש מרובה בפירות ובירקות ומסתיים באכילה משפחתית סביב השולחן. אני אוהבת את המגמה הזו.

מנות מתוקות הן טעימות, לא אכחיש. גם לי מתחשק לפעמים "משהו מתוק" בסוף הארוחה. אבל לעיתים המתיקות הזו עולה לנו ביוקר בריאותי. אז אולי צריך לחזור לימים ההם, בהם סוכר היה יקר ערך כמו זעפרן והשתמשו בו במידה מועטה, בעדינות? אני מאמינה במתינות ולא במציאות שהיא שחור-לבן. הייתי שמחה לאכול סוכר בתשומת לב, לשמור אותו למנות שוות באמת.

ובנימה פרקטית, קראו את התוויות של המוצרים שאתם אוכלים. אל תהיו קיצוניים אבל גם אל תתפשרו על הבריאות שלכם. עמדו מול המציאות והסתכלו בה נכוחה. נהגו בגוף שלכם בכבוד, כדי שגם הוא יחזיר לכם את אותה המידה. בתיאבון!

מטבח פריזאי צעיר

העזר אמר שאפשר לכתוב פוסט שלם רק על האויסטרים שאכלנו בעמידה בשוק המופטרד בפריז. 7 יורו (כ-30 ש"ח) ל-6 אויסטרים הכי טריים שיש על צלחת קרח עם פלח לימון. כלומר, תצטרכו לשלם כמעט כלום כדי שהחיים ייראו נפלאים הרבה יותר ממה שהיו כמה דקות קודם לכן. אבל למה להסתפק בזה לתיאור סוף שבוע קולינרי נפלא שהיה לנו בפריז, אם אפשר הרבה יותר?

מבחינתי, לצעוד ברחובות פריז זה ממש מספיק. המוזיאונים, הגנים, הנהר וגם הבלונז'רי, הפטיסרי, השרקוטרי והבושרי, השווקים, בתי הקפה והכיכרות היפות – כולם מעניינים ועושים חשק לעשות רילוקיישן למקום השפוי הזה. אופס, ככה מהר שכחתי את פיגועי הטרור שהיו פה בשנה האחרונה? אין כמו הדחקה כשרואים את היופי הזה.

התמזל מזלנו ויצא לנו להיות בפריז בדיוק כאשר התקיים פסטיבל "טעם העיר" המקומי, Taste of Paris. הפסטיבל שוכן לא פחות מאשר בגראנד פאלה, מתחת לגג הזכוכית-פלדה בסגנון אר-נובו, כאילו זה המקום הכי טבעי בשבילו בעולם (תערוכה או לא תערוכה?…). שפים ממסעדות מישלן מבשלים כאן לנגד עיניהם של המבקרים, הנהנים ממנות יפהפיות וטעימות. ובין לבין, הדגמות בישול ודוכנים בהם ניתן לטעום נקניקים, כבד אווז, גבינות, יין ושמפניה. הכי סטייל שיש, בארגון למופת.

– –

נדמה לי שהמסקנה הכי משמעותית מהביקור הזה היתה שיש מטבח פריזאי צעיר. כזה שעושה שימוש בחומרי גלם צרפתיים, בטכניקות בישול מסורתיות ובצילחות מפונפן, אבל קצת אחרת. התפריט עונתי והמנות קלות יותר עם השפעות בינלאומיות. כל המקומות אינם גדולים ועובדים בפורמט של יותר ביסטרו ופחות מסעדה, עם מלצרים צעירים ובאווירה לא מעונבת. ולא פחות חשוב – בכולן ליין יש מקום של כבוד.

הנה שלוש המלצות שנבחרו בפינצטה, למקומות מגניבים של שפים צעירים, שהתמחו אצל השפים הגדולים והחליטו לפתוח מקום משלהם. רק בשבילכם.

Bistro Jadis

הביסטרו הזה של Guillaume Delage פתוח בצהריים ובערב ומגיש את כל המנות, ראשונות, עיקריות וקינוחים, בשלושה גדלים. הסידור הזה איפשר לנו לטעום כמעט את כל המנות הראשונות. חמון איבריקו עם עלי רוקט, ביסק סרטנים עם שמנת וחזרת, צדפות קוקי סן-ז'אק על מצע ספירולינה וקרם כרישה, ריזוטו עם פטריות כמהין, טרין דה-קמפניה עם קורנישון וצלפים. צלחת גבינות ובאבא-או-רום עם גלידת קפה לקינוח. כל צלחת שהגיעה היתה יותר טעימה מקודמתה. אבל למה לדרג? תנו לנו ה-כל מההתחלה!

Bistro Jadis, 208 rue de la Croix-Nivert  75015 PARIS

Le 6 Paul Bert

ביסטרו שהוא גם בר יין המתמחה ביינות טבעיים, עם אוצרת יין מקצועית. המקום קטן ומעוצב בחמימות (מנורות מקסימות תלויות מהתקרה!), המטבח פתוח ונעים לשבת שם גם על הבר. הכי כיף להזמין יין בכוסות ולהתאים לכל מנה את היין המתאים לה. תמנון ברוטב חמאה וזעפרן, דג דוראד נא על קצף טאראמה עם אבוקדו מעושן ופלחי אשכולית, ולמנה עיקרית פילה דג lieu מטוגן עם קצף שום. היה מאוד טעים ולמרות כל המנות והיין, יצאנו עם בטן קלה יחסית. יתרון כשרוצים להמשיך לטייל בעיר.

Le 6 Paul Bert, 6 rue Paul Bert 75011 PARIS

Frenchie

כבר כתבתי על בר היין Frenchie של Gregory Marchand (אשר צמודים אליו גם המסעדה ופרנצ'י טו-גו). בניגוד למקומות האחרים, פה אי אפשר להזמין מקום וצריך לקוות לטוב ולסמוך על המזל שלכם שיהיה מקום. מה שכן, אפשר לשתות יין תוך כדי המתנה, כך שהיא לא נוראית. כל המנות מזמינות אכילה משותפת וכך ניתן להרוויח מטעימה של מנות רבות. בקשו לשבת ליד החלון שבין המטבח למסעדה ותהנו כפליים. טרין דה-קמפניה מופלא, מנת כבד אווז עם פטל (אולי המנה הכי יפה והכי טעימה שהיתה לנו), רביולי עם ריקוטה ותפוחי אדמה שרופים בציר בקר וסלט חסה לכאורה פשוט עם פטה יבשה מגוררת ורוטב עם דבש. תענוג!

Frenchie, 5-6, rue du Nil 75002 PARIS

Strada Café

אני רוצה לקנח בקפה. דווקא בפריז, בירת הקולינריה, לא תמיד אפשר להשיג קפה טעים. הנה מקום קטן וחמוד שמנוהל גם הוא ע"י חבר'ה צעירים ואפשר להתנחל בו על קפה עם עוגה טעימה. הקפה חמצמץ, חזק ועשיר, כמו שאני אוהבת.

Strada Café, 24 Rue Monge, 75005 / 94 Rue du Temple 75003 PARIS

השוונץ:

למי שאוהב לאכול אבל מעדיף לעשות זאת בבית, הנה המלצה חמה לחנות מהממת לספרי בישול, Librairie Gourmand. מדובר בגן עדן לחובבי הז'אנר. ספרי בישול מכל הסוגים והמינים פרושים על פני שתי קומות, עם ספרים באיכויות ובעיצוב שלא מכירים פה בארץ הקודש. אה, פרט קטן אבל חשוב – מומלץ שתדעו לקרוא צרפתית, כיוון שהמדפים של הספרים באנגלית או בספרדית מצומצמים ביותר.

 

מרק… ששש סוד!

כשהכרתי את העזר שלי והוזמנתי לארוחות הערב בבית הוריו התפעלתי במיוחד מהיצירתיות הקולינרית של אמא שלו, מחומרי הגלם שלא הכרתי בבית ומטכניקות הבישול. המרקים היו תחום התמחות טעים במיוחד אצלה. מה לא הוכנס אצלה למרק (אבוקדו!) וכמה שזה היה טעים. לימים הסתבר לי שרבים מהמרקים נלקחו מספר מרקים מיוחד שהיה שייך למסעדת "הכפרי" אי שם בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

מתכונים מהספר (שאין להשיגו יותר בחנויות) קיבלתי רק לאחר שהתחתנו, לא לפני שחתמתי על שבועת סוד. הנה מה שכתבה במבוא שלו רינה פרנקלין, המחברת והבעלים של המסעדה: "אנו משתמשים במיטב המצרכים להכנת המרקים. הירקות הינם מהטריים ביותר שניתן לקנות, גם אם אינם היקרים ביותר. המרקים המובאים בספר זה אינם דורשים בישול ממושך, ועל כן רק ירקות טריים יעניקו למרקים את טעמם הרצוי". כמה נכון!

הספר נכתב במקור באנגלית – מצאתי אותו כעת באמזון ובאיביי – וההוראות הופנו בלשון נקבה (סמל לתקופה). כמעט כל מתכון בספר מסתיים במשפט האלמותי: "הוסיפי ספל שמנת מתוקה". נו באמת, מה כבר יכול להיות רע במרק כזה? באמת כלום.

אחד המרקים שאני הכי אוהבת בו הוא מרק מחית החצילים, אשר גם הוא עשה שימוש בעקרון הבסיס של הספר הזה ובזכות זה הוא עדין בטעמו וקרמי. אני מגלה לכם את המתכון שלו בשקט בשקט. סומכת עליכם שלא תגלו לאף אחד!

עשיתי ניסיון של טעימה עיוורת בבית וכווולם אהבו את המרק, קטנים כגדולים. אף אחד לא ניחש ממה הוא עשוי (בחיי, גם שונאי חצילים מושבעים!). ועוד יתרון משמעותי – מדובר במתכון קליל להכנה.

מרק מחית חצילים

6 מנות

החומרים

  • 1 ק"ג חצילים (2-3 יחידות). הקפידו על חצילים צעירים, מבריקים, קלי משקל ובלי הרבה גרעינים
  • 1 ספל בצל קצוץ (160 גרם, 1 בצל גדול או 2 בינוניים)
  • 6 כפות (90 גרם) חמאה
  • 2 כפיות אבקת קארי
  • 1 1/2 ליטר מרק עוף
  • 1 ספל שמנת מתוקה (טוב, האמת היא שבמקור נכתב ספל וחצי. אני פשוט חסה עליכם ועלי)
  • מלח, פלפל שחור

לקישוט

  • בצל ירוק קצוץ (אפשר גם קוביות עגבניה, קוביות גמבה או פטרוזיליה קצוצה, לפי טעמכם)

אופן ההכנה

  1. קלפו חצילים וחתכו לקוביות בגודל 2 ס"מ.
  2. טגנו בסיר בצל בחמאה עד שמתרכך אך לא משחים.
  3. בזקו אבקת קארי תוך כדי ערבוב והוסיפו חצילים ומרק עוף.
  4. ערבבו היטב והביאו לרתיחה. כסו את הסיר במכסה ובשלו על אש קטנה כשעה.
  5. רסקו את המרק היטב בבלנדר מוט והוסיפו שמנת מתוקה, מלח ופלפל לפי הטעם.
  6. הגישו את המרק בליווי הירקות הקצוצים לפי טעמכם.

בתיאבון!

השוונץ:

אני אוהבת ספרי אוכל – לקנות, לקרוא, לדפדף, לסמן, להכין. והנה, יש אחד כזה חדש בתכנון, שטרם היה כדוגמתו בשפה העברית – ספר האוכל הרוסי-סובייטי-יהודי, כזה שיכיל בתוכו את המנות מרחבי ברית המועצות לשעבר ויספר את הסיפור של היהודים שעלו לישראל מנקודת המבט הקולינרית. ספרי זכרונות כאלה הם האהבה הגדולה שלי ובאמת, איך אפשר להתחרות בטעמים של הזכרונות? מה שחשוב לדעת הוא שאם לא תתנו יד ותרכשו מראש את הספר גם אתם, לא בטוח בכלל שנזכה לאחד כזה. אז, קדימה. קליק קטן וכולנו במרחק של סנטימטר מהוורניקי הטעים המובטח.

אוכלים טוב. תחת שמש טוסקנה

אחת, לא משנה מאיזו עדה, שהסתובבה ביריד ספרים ב-10 שקלים, תרומה למטרה חשובה, מצאה ספר שעורר אצלה זכרונות מפעם. ספר שיצא לאור לפני 15 שנה וכבר נפגשה איתו בנסיבות אחרות בעבר. אלא שהפעם היתה הקדשה מוצמדת לספר. והיא חשבה שזה כנראה סיפור בפני עצמו, כיצד התגלגל הספר הזה, שרכש "המלך" לאשתו כהבטחה לדבר האמיתי, ליריד ספרים ומדוע היא ויתרה עליו במקום לשמור אותו כזכרון אהבה.

לפני שנפליג הלאה בדמיון של הסיפור בתוך הסיפור (שבואו נודה, מעניין), נחזור לספר המדובר, "תחת שמש טוסקנה" מאת פרנסס מאייס יצא לאור כבר ב-1997 ותורגם לעברית בשנת 2000 בהוצאת כנרת. אי אפשר לספר על הספר הזה מבלי להיזכר ברעהו, "שנה בפרובאנס", בו תאר פיטר מייל את חייו לאחר שרכש בית בדרום צרפת. גם כאן תאורי בניית הבית מעורבים בתאורים מעוררי קנאה של טבע ואורחות החיים חסרי הלחץ של האיטלקים הכפריים, כאשר לאוכל יש תפקיד מכריע. פרנסס מאייס כתבה אחרי הספר הזה ספרים נוספים "בסדרה", אבל בדומה למקרים אחרים של ספרי המשך, הסתפקתי בזה.

השינוי הגיאוגרפי שעוברת המחברת בחייה מביא לשינוי גם באורח החיים שלה, מקרב אותה לאדמה ולנושא העונתיות, כחלק מההבנה העמוקה יותר של מקורות האוכל. כי יש לפצח את הצנוברים, המגיעים מהאצטרובלים, כדי להכין פסטו ועל מנת שהתאנים יבשילו, הצרעה צריכה לעקוץ את הפירות. היא ממהרת להכין שימורים מפירות הקיץ וזרי עשבי תיבול לייבוש לקראת החורף הקרב. מצאה חן בעיניי העובדה שהמחברת מתאימה את עצמה לאיטליה ולא להיפך.

ותיאורי האוכל שמעוררים את הרוק בפה ועושים חשק לרוץ למטבח: "המתכון החביב עלינו הוא ספאגטי עם רוטב קל הכנה עשוי מפאנצ'טה קצוצה לקוביות – קותל חזיר מושחן קלות, ואחר מעורבב עם שמנת וארוגולה קצוצה שצומחת בר (הנקראת רוקטה בפי המקומיים), מושגת בקלות בשביל הגישה שלנו ולאורך קירות האבן. אנחנו מגרדים פרמיג'יאנו עליה ואוכלים תלוליות ענקיות." תודו שמתחשק לעבור לגור בטוסקנה ולאכול פסטה כל היום!

בקיץ –"אחרי טקס קטן, אנו חוצים את הפיאצה ל"לה לוג'טה" למשתה טוסקני שמתחיל עם מבחר של אנטי פאסטי: קרוסטיני, מטבעות לחם שעליהם זיתים, נתחי פלפל, פטריות או כבד עוף; פרושוטו קון מלונה, זיתים מטוגנים ממולאים פנצ'טה ופרורי לחם מתובלים; והפינוקיה המקומית, נקניק זרוע זרעוני שומר. לאחר מכן מביאים לנו מבחר של פרימי, מנות ראשונות לטעימה,  כולל רביולי עם חמאה ומרווה, וניוקי די פאטאטה, "אצבעות" קטנות מתפוחי אדמה, שכאן מגישים אותם עם פסטו. מנה אחר מנה מגיעה, השיא הוא מגשים של צלי טלה ועגל והסטייק בגריל המפורסם של ואל-די-קיאנה."

ובחורף – "המזון הטוסקני של העונה מצריך תיאבון עז. לגבינו, הטיולים הארוכים מכשירים אותנו לקראת המנות הדשנות שאנו מזמינים בטארטוריה: פאסטה עם ראגו מחזיר בר, לפרה – שפן, פטריות מטוגנות, ופולנטה. הריחות העשירים הנוספים ממטבחנו, משתנים בחורף. ניחוחות הקיץ הקלילים של ריחן, לימונית ועגבניות מוחלפים בארומה של צלי חזיר עסיסי מזוגג בדבש, פניניות צלויות תחת שכבה של פאנצ'טה, של ריבוליטה, המרק הדשן מכולם. מעודנים ומזכירים אדמה, שבבים דקים של כמהין מאומבריה על קערת פאסטה, מחדדים את החושים."

שבתה את ליבי ההכרה של המחברת שהגן הדומיננטי במשפחתה הוא גן הבישול; שבישול תמיד היה הדרך של הנשים במשפחתה להתמודד עם קשיים ומשברים. היא מספרת שבארוחה אחת כבר היו מדברים על מה אוכלים בבאה אחריה. האם לא כך צריך לחיות?

נגישותם של חומרי הגלם – פירות, ירקות, יין וכיו"ב, יחד עם פשטות הכנתם לכדי מנות נהדרות משכנעים אותה (ואותי) שמדובר במטבח הראוי ביותר. כי לפעמים כדי להעריך אוכל טוב, מספיק לטבול לחם בשמן זית כתית מעולה. מסורת הבישול האיכרית, שלעיתים נקראת מטבח של עניים, מתארת טוב את המטבח הטוסקני, במובן הכי טוב של המילה, בלי התחכמויות.

או במילותיה של פרנסס מאייס – "העובדה שהבישול הטוסקני נותר כה פשוט חבה חוב ליכולתן של אותן איכרות שבישלו כל כך טוב, שאף אחד, אפילו כעת, אינו רוצה להטות אותו לכיוונים חדשים". תחשבו בעצמכם – הרי כשאתם נוסעים לאזורים הכפריים של איטליה, גם אתם מתגעגעים בדיוק לאותו אוכל פשוט לכאורה, המותקן מחומרי גלם ברמת איכות מעולה.

הספר מלווה במתכונים, אסופה אחת מוקדשת לקיץ והשניה לחורף. אני כבר מזמן מיציתי את הקיץ הישראלי וכולי ציפיה לחורף, אבל מכיוון שמזג האוויר הוא הקובע, הכנתי ארוחה איטלקית המתאימה לכאן ולעכשיו. על המנה הזו כתבה פרנסס מאייס: "מנה חביבה להכנה ברגע האחרון. העוף הזה, המוגש עם מגש קישואים ופרוסות עגבניות, ממתן את חומם של לילות יולי". אז בתקווה לערבים צוננים יותר הכנתי אותה והיא לא הכזיבה, בטעמים הרעננים שלה. באופן אישי, אני ממליצה על אורז שיספוג את הרוטב המעולה של העוף.

עוף בריחן ולימון, ע"פ פרנסס מאייס (עם הערות שלי בסוגריים)

6 מנות

בקערה גדולה לערבב כוס בצל ירוק (או עירית) עם כוס ריחן קצוץ. להוסיף מיץ מ-1 לימון, מלח ופלפל. לערבב ולמרוח על 6 נתחי עוף ולהניח בתבנית אפיה משומנת היטב. לזלף מעט שמן זית. לצלות, ללא מכסה, ב-180 מעלות כ-30 דקות, תלוי בגודל העוף (אני השתמשתי בירכיים וצליתי אותן ב-200 מעלות כ-50-60 דקות). לקשט בעלי ריחן נוספים ופרוסות לימון (הנחתי את פרוסות הלימון על העוף בתבנית כבר לפני לצליה. הן יוצאות ממתק אמיתי אחריה).

אמנות הבישול הסובייטי ומתכון מגלומני למאפה ממולא

התרגשתי לראות שתרגמו לעברית את הספר "אמנות הבישול הסובייטי, ממואר על אוכל וגעגועים", מאת אניה פון ברמזון (תרגום: מיכל קירזנר-אפלבוים, הוצאת הכורסא, ידיעות אחרונות, ספרי חמד). את גברת פון ברמזון שמעתי מרצה בסימפוזיון האוכל והבישול באוקספורד בשנה שעברה, שם היא סיפרה על השוק השחור, אשר פרח בימים בהם עדיין היתה קיימת ברית המועצות. בספר היא מתארת עם הרבה חוש הומור את ההסטוריה של ברית המועצות, לאורך המאה ה-20, דרך המשקפיים הקולינריים של התקופה והאירועים הפרטיים של משפחתה (זהו לא ספר בישול, אלא ספר עיון עם כמה מתכונים בסופו).

אוכל וגעגועים – איזה שילוב מושלם! אמה הדיסידנטית של הילדה אניה היתה קוראת בקול את פרוסט. "המחשבה על העוגיה האמיתית, שאפשר לאכול אותה, הטריפה אותי. איזה טעם יש לה, לאותה עוגיית מדלן קפיטליסטית אקזוטית? השתוקקתי לדעת… סיפור על אוכל סובייטי הוא בהכרח כרוניקה של כמיהה, של תשוקה שלא באה על סיפוקה".

המחברת ואמה הצליחו לצאת את ברית המועצות באמצע שנות השבעים, כאשר נפתחו השערים ליהודים. כמו רבים אחרים, הן לא הגיעו לישראל אלא לניו יורק ומשם נשארו בקשר עם בני משפחתן שנשארו מאחור ואף ביקרו בברית המועצות במהלך השנים.

יש מילים חשובות המלוות את הספר המרתק הזה: רודינה היא המולדת אשר גם האוכל חייב לייצג אותה ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה; זגרניצה היא ההיפך – כל מה שמעבר לגבול, עם ניחוח של בינלאומיות; אבוסקה הוא סל הרשת המתקפל הממתין בכיסו של כל רוסי להתמלא במוצרים; אוצ'רד הוא התור, כי אוכל שקונים בלי תור חסר את הטעם של הציפיה. תור בברית המועצות מחליף את הכנסיה, סוג של מקום מפגש; דפיציט הוא המצב הכרוני של כולם כל הזמן ואוכל יצירתי אפשר ליצור גם בתקופה של חוסר.

הספר מתחיל בתקופת הצארים, טרום המהפיכה הבולשביקית. העשור הראשון של המאה העשרים מאופיין בבישול דקדנטי, שחלקו נשאר עד היום, כבסיס של הארוחה הרוסית: זקוסקי – מתאבנים שונים לפתיחת הארוחה (מלפפון חמוץ, דג מלוח, קוויאר, כרוב כבוש ועוד) בליווי הוודקה הרוסית, בורבוט – כבד דג, וויזיגה – חוט שדרה מיובש של דג חדקן, בוטביניה – מרק ירקות, בורשט – חמיצת סלק, קולביאקה – מאפה בצק ממולא בשכבות דג, אורז ופטריות וביניהם בליני; ולקינוח, דייסת גורייב – סולת עם אגוזים וקרום שמנת שרוף.

"עד סופה של ברית המועצות אוכל לא היה רק מקור לאי-ודאות מתמשכת, אלא גם כלי מחץ להפגנת שליטה פוליטית וחברתית". לנין, סטלין והבאים אחריהם השתמשו באוכל כמכשיר במשך כל שנות שלטונם. התורה הבולשביקית גרסה: "האוכל נתפס כדלק נחוץ ומועיל ותו לא. ישוחרר האזרח הסובייטי החדש מההתעסקות באוכל ומכל דבר אחר שעלול להסיח את דעתו מהמשימה להפוף לאדם מודרני!".

בשנת 1939 יצא לאור "ספר האוכל הטעים והבריא", מדריך אנציקלופדי בנושא בישול, אשר השפיע על האוכל שהוגש במיליוני בתים בברית המועצות לשנים ארוכות. "הבישול היה משימה אוטופית קולקטיבית: השבחה עצמית באמצעות עבודת המטבח." במקביל (ובאופן ציני), אלה היו גם השנים של ייצור השמפניה הרוסית, סמל של גאווה מקומית.

הנה כמה ציוני דרך בהיסטוריה הקולינרית הסובייטית:

  • שנות הארבעים – השנים של מלחמת העולם השניה מאופיינות בעיקר ברעב.
  • שנות החמישים- סלט סרטנים, פירושקי, צנאחי – צלעות כבש בחצילים, פלפלים ועגבניות, עוף סטסיבי – מאכלים שסטלין הגאורגי אהב. סטלין שלט בעמו ביד רמה, שלח המונים למחנות כפיה והרג מליוני רוסים באכזריות שאין כדוגמתה. קשה לחשוב על אוכל ועל טבח ההמונים שהוא ביצע בעמו באותו משפט…
  • שנות השבעים, בהן שלט ברז'נייב (האיש והגבות) – סלט תפוחי האדמה המפורסם, הוא סלט האוליביה. "אוליביה יכול לשמש מטאפורה לזכרון של מהגר סובייטי: אגדות אורבניות ומיתוסים טוטליטריים, נראטיבים משותפים ועובדות ביוגרפיות, מסעות אמיתיים ודמיוניים הביתה – כשהמיונז הוא הדבק המחבר בין כל אלה".
  • שנות השמונים – הפרסטרוייקה (בניה מחדש) והגלאסנוסט (חופש הביטוי) של גורבצ'וב, אשר התקשה להאמין שאחוות העמים היתה מיתוס בלבד כשהרפובליקות ביקשו לעצמן עצמאות. גורבצ'וב גם ניסה לשווא להילחם באלכוהוליזם בברית המועצות, זה הטבוע בגנים של כל רוסי. "השתיה היא טעם החיים של רוס. לא נוכל בלעדיה… הוודקה היתה שירתה של רוסיה, המיתוס שלה, מקור אושרה המטפיסי. היא היתה הפולחן, הדת והסמל. סמן תרבותי, דרך מילוט מהשגרה היומיומית הסוציאליסטית וגם טרגדיה לאומית קשה… למות פיכח – וכי היה סוף מר מזה לגבר רוסי?".
  • שנות התשעים – שנות הכרוש הכבוש. ילצין דגל בפילוסופיה של "תתעשר או תתפגר".
  • שנות האלפיים – אוליגרכים נוסח פוטין, מוסקבה יקרה מאי פעם; כבד אווז, סושי וקרפצ'יו במחירים מטורפים במסעדות הכי יקרות בעולם.

– –

כל זמן קריאת הספר חשבתי על הקולביאקה, אותו מאפה דקדנטי שנועד להרשים – גם בצק שמרים, גם אורז ופטריות ושמיר, גם דגים, גם חביתיות (בליני) שמפרידות בין השכבות. אל הקולביאקה ערגו הסופרים הרוסיים בסיפוריהם; צ'כוב כתב "הקולביאקה צריכה למלא את פיך ריר; עליה להשתרע לנגד עיניך ערומה, חסרת בושה, מפתה. אתה קורץ לה, חותך לעצמך פרוסה מכובדת ומניח לאצבעותיך לפרוט עליה… אתה אוכל אותה, החמאה נוטפת ממנה כמו דמעות והמלית עשירה, עסיסית, גדושה בביצים, איברים פנימיים של עוף, בצלים…". גוגול תאר אותה: "ומלמטה תאפה אותה ככה שתהיה עסיסית כולה, שתירטב כולה, אתא מבין, שלא תתפורר אלא תהיה נימוחה בפה כמו שלג כזה, ככה שאפילו לא ישמעו".

המאפה תועד לראשונה במאה ה-17. המפורסם מכולם הוא קולביאקה במילוי כמה סוגי דגים ואולם ידועות גם קולביאקות במילוי בשר, עוף, כוסמת או כרוב. מקור השם הוא מהמילה הרוסית "ללוש". הקולביאקה מתייחדת ממאפים אחרים בכך שהיא מורכבת ממספר מילויים ושסה"כ כמות המילוי גדולה מכמות הבצק, כך שמתקבל מאפה גבוה ועשיר. אפילו השף הצרפתי הידוע אוגוסט אסקופיה התרשם מהמאפה וכלל אותו בספרו "המדריך השלם לאמנות הבישול המודרני".

מדובר בעבודה מרובה, לא אכחיש. הרבה עבודת הכנה והרכבה לא פשוטה. המחברת נותנת מתכון קל יחסית לגרסה מקוצרת של המאפה, אבל אם רוצים להרגיש איך זה היה בימי הצארים של רוסיה, אין פשרות – צריך לעשות את הדברים כמו שצריך. אם אתם אוהבים אתגרים קולינריים כמוני, מובטחת לכם הנאה שלמה. מאפה נהדר לארוחת ערב או לבראנץ'. תפילו את האורחים מהכסאות!

קולביאקה (Kulebyaka, Coulibiac) – מאפה שמרים ממולא בדגים, אורז ופטריות

לבצק

  • 100 מ"ל חלב חמים (פושר)
  • 11 גרם שמרים יבשים
  • 2 כפיות סוכר לבן
  • 500 גרם קמח לבן
  • 1/2 כפית מלח
  • 1 ביצה
  • 200 מ"ל שמנת חמוצה
  • 100 גרם חמאה מומסת, בטמפרטורת החדר

למילוי

לחביתיות (בלינצ'יקי)

9-10 יחידות

  • 1 ביצה
  • קורט מלח
  • 1 כף סוכר
  • 1 כף שמן
  • 1 כוס (240 מ"ל) חלב
  • 1 כוס (140 גרם) שמח רגיל
  • 1/4 כפית אבקת סודה לשתיה
  • 1/4 כפית מיץ לימון
  • שמן לטיגון

לדגים

  • 250 גרם פילה סלמון, ללא עור
  • 250 פילה מוסר-ים (או דג ים לבן אחר), ללא עור
  • 2 כפות יין לבן
  • מים
  • מלח, פלפל שחור

לאורז והפטריות

  • 200 גרם אורז מבושל
  • 1 כף שמן
  •  1 בצל גדול, קצוץ
  • 200 גרם פטריות, פרוסות
  • 2 כפות שמיר, קצוץ
  • 2 ביצים קשות, מגורדות
  • מלח, פלפל שחור

לווש

  • 1 חלמון ביצה
  • 1 כף חלב

אופן ההכנה

לבצק

  1. בקערה קטנה ערבבו חלב חמים, שמרים וסוכר. הניחו ל-10 דקות, עד שמופיעות בועות.
  2. בקערה גדולה ערבבו קמח, מלח, ביצה, שמנת חמוצה, חמאה מומסת ותערובת השמרים.
  3. לושו היטב ביד, עד לקבלת בצק אחיד ורך.
  4. כסו את הקערה בשקית והניחו לתפיחה, לשעה.

לחביתיות

  1. ערבבו את כל החומרים בקערה למסה אחידה בעזרת מטרפה.
  2. שמנו מחבת בקוטר 18-20 ס"מ במעט שמן והעבירו 2 מצקות קטנות (או אחת גדולה) אל המחבת והטו אותה בתנועה מעגלית, עד שכל המחבת מלאה בחומר.
  3. טגנו את החביתית כדקה מצידה האחד, עד שהיא מתחילה להתמצק ויש בה בועות. הפכו לצד השני עם מרית וטגנו עוד כ-1/2 דקה.
  4. העבירו את החביתית לצלחת וטגנו כך את שאר החביתיות. מומלץ לשמן מעט את המחבת ביניהן. המלצה שניה – כדאי להניח את החביתיות בין ניירות לסנדוויצ'ים, כדי שלא יידבקו זו לזו.

לדגים

  1. מזגו מים למחבת או סיר, כך שיכסו כ-2/3 מגובה הדגים והביאו אותם לרתיחה, על אש בינונית.
  2. הוסיפו יין, מלח ופלפל שחור והניחו את הדגים.
  3. בשלו 10 דקות עד שהדגים מבושלים.
  4. הוציאו את הדגים מהנוזלים ותנו להם מעט להתקרר.
  5. פוררו אותם ביד או עם מזלג לחתיכות קטנות.

לתערובת האורז-פטריות

  1.  במחבת חממו שמן על אש בינונית.
  2. הוסיפו בצל קצוץ, מלח ופלפל שחור וערבבו היטב, להזהבה (כ-5 דקות).
  3. הוסיפו פטריות וטגנו עוד כ-3-4 דקות.
  4. הוציאו את תוכן המחבת לקערה ותנו לו להתקרר מעט.
  5. הוסיפו לקערה אורז מבושל, ביצים קשות מגורדות ושמיר ותבלו במלח ופלפל שחור לפי הטעם.

להרכבת המאפה

  1. רדדו את בצק השמרים לעלה בגודל 25 ס"מ על 40 ס"מ, על גבי נייר אפיה.
  2. הניחו את נייר האפיה עם עלה הבצק בתבנית (כדי שלא תצטרכו להעביר את הקונסטרוקציה אח"כ ולמנוע תקלות)
  3. על החצי הארוך של עלה הבצק הניחו בשכבות: 3 חביתיות, דגים, 3 חביתיות, תערובת אורז-פטריות, 3 חביתיות.
  4. כסו את כל הכבודה הזו בחצי הבצק והדקו היטב. חוררו חור בחלק העליון, ליציאת האדים.
  5. אם נותרו לכם קצוות בצק, חתכו אותם והשתמשו בהם לקישוט מלמעלה.
  6. הניחו את המאפה הלא-אפוי למנוחה של כ-15 דקות.
  7. הברישו את המאפה בווש הביצה.
  8. הכניסו לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות לכ-30-35 דקות עד שהמאפה זזהוב ויפה.
  9. תנו למאפה להתייצב מחוץ לתנור כ-10 דקות לפני שחותכים אותו.
  10. פרסו לפרוסות אישיות והגישו בליווי שמנת חמוצה או יוגורט.

בתיאבון!

 

 השוונץ:

  • אם אתם רוצים לאכול אוכל רוסי ולא יצא לכם להיוולד לעדה הנכונה, הנה המלצה שלי על מקום נהדר לאוכל אבל לא פחות מזה למוסיקה ולריקודים.

מכורים לספרי אוכל

אני מאוד אוהבת את שבוע הספר, לאו דווקא בגלל ההנחות במחיר (לא שיש בזה משהו רע), אלא בזכות ההסתובבות ביריד הספרים בככר רבין. היריד הזה מאפשר להוצאות הספרים להוציא מהנפתלין כל מיני ספרים שמזמן לא פגשנו בחנויות. הרי גודלן של חנויות הספרים קטן כל הזמן והמבחר בהתאם. מה גם שרשתות הספרים הפכו לאחרונה לחנויות צעצועים, אבל זה נושא לפוסט (ממורמר) אחר.

יש בו ביריד הספרים בכיכר גם אופציה להשלמת השכלה, להיכרות עם סופרים ומשוררים צעירים ועם הוצאות חדשות. כמי שבילתה השנה די הרבה שעות בשבוע הספר בכיכר, רציתי לספר לכם על מפגש אחד שהיה לי עם מישהי שהיא אולי, כנראה, יתכן, יותר ג'אנקית לספרי אוכל ממני.

מרתה נמש עלתה לישראל מרומניה לפני ארבעים שנה, ממשפחה ממוצא הונגרי. היא למדה שם בקרת מזון ואולם כשהגיעה לארץ, מכיוון שלא ידעה לקרוא ולכתוב בעברית, פנתה לעבוד כטבחית בחברת קייטרינג, שם בישלה לעובדי חברות ולתלמידי בתי ספר. את אוסף ספרי הבישול שלה היא  התחילה בגיל 10 ועד היום לא הפסיקה. יש לה ספרי בישול בהונגרית ורומנית, באנגלית ובעברית.

מרתה המקסימה הזמינה אותנו לבקר אותה בבית, כדי להראות לנו את האוסף שלה. בהערכה גסה, יש לה לפחות אלף ספרי אוכל שהיא מחזיקה בדירת שלושה חדרים קטנה. מה שלא נכנס למדפים בסלון, עבר לארונות הבגדים בחדרי השינה. הספרים קודמים לכל!

לאחר שהיא קונה ספר אוכל, מרתה קוראת אותו ומסמנת את המתכונים שנראים לה במיוחד. כל שבוע היא בוחרת ספר אוכל אחר ומבשלת מתוכו מתכון אחד. כמי שגדלה על אוכל הונגרי ועדיין מתגעגעת לתבשילים של אמא, אם חסר לדעתה למנה תיבול, לא משנה מאיזה מוצא או סגנון המנה, היא תוסיף תבלינים הונגריים (קימל, פפריקה וכד'). מה שבטוח…

 

האוסף שלה מסודר לפי המחבר – רות סירקיס, ישראל אהרוני, בני סיידא וכיו"ב וגם לפי נושא – לחם, בשר, דיאטה וכו'. כדי לא להתבלבל או לקנות כפול, מרתה מחזיקה מחברת עם אינדקס לפי שם המחבר או שם הספר. באוסף שלה קלאסיקות ישראליות ידועות ולצידן, ספרי אוכל שניתנו במתנה ע"י חברות או ארגונים, כמו ספר הבישול של בורדה, ספר הבישול של ויצו ועוד ממתקים נוסטלגיים מהעבר. הילדים שלה מבקשים ממנה להפסיק לקנות ספרי אוכל, אבל היא בשלה.

האמת, סיפור החיים של מרתה עצמה כאילו לקוח מתוך סיפורי אלף לילה ולילה. מלא הפתעות ותפניות דרמטיות. מרתה אמרה שאם היא בעצמה תכתוב פעם ספר בישול, יהיו בו המתכונים של אמא שלה, עם הגולאש והשניצל. כנראה כולנו מתגעגעים לאוכל של אמא.

 השוונץ:

גם אתם אוהבים ספרי אוכל ואוספים אותם בכמויות? שווה לכם להיות חלק מקבוצת הפייסבוק The Cookbook Junkies. סתם שתדעו כמה עוד ספרי אוכל אין לכם…