לאכול עם ג'יין אוסטן

אני אוהבת כל כך את הספרים של ג'יין אוסטן, מכורה לדקויות האנגליות, לכללי הנימוס, לאי ההבנות, לרומנטיקה ולייסורים של האוהבים וכמובן, לסוף הטוב של הספר. משהו בתקופה ההיא נראה אידילי יותר מאשר בזו הנוכחית. נכון, היו פערי מעמדות בחברה, שוביניזם, עוני אמיתי (אופס, לא הרבה השתנה?), אבל למה לבלבל אותנו עם העובדות? הריקודים, הנשפים, הטבע, הטירות העצומות והעשירות, השמלות, הכובעים וסרטי הבד, הספריות העצומות, השירה!

חוץ מלקרוא את הספרים, ראיתי גם את הסדרות המופלאות של הבי-בי-סי ואת סרטי הקולנוע שהופקו בעקבות הספרים וגם את אלה שהופקו בעקבות הספרים המקוריים ועל ג'יין אוסטן עצמה. הספר האהוב עלי מביניהם הוא "גאווה ודעה קדומה". אין סצנה רומנטית מזו שבה קולין פירת', הלא הוא מיסטר דארסי, עולה רטוב מתוך האגם בו שחה ביום קיץ חם ורואה את אליזבת בנט אצלו באחוזה, אחרי שדחתה את הצעת הנישואין שלו. אחחח… תענוג אמיתי!

מי שיגיד שמדובר בספרים של בנות איננו יודע מה הוא שח. לא מדובר כאן ברומן הרומנטי כי אם במסמך אמיץ על חברה מעמדית ועל מוסכמות חברתיות. גם העובדה שכתבה אותו אישה היתה יוצאת דופן לתקופה.

בהקשר שלנו, חשבתי על המאכלים שעלו על שולחנן של הדמויות בספריה של ג'יין אוסטן, בפיקניקים, בארוחות הערב או בנשפים של תחילת המאה ה-19. ככלל, בעלות הבית של החברה הגבוהה התפארו בכך שיש להם טבחית (חלילה שילכלכו ידיהן בקמח או ביצים):

"מרת בנט רצתה מאוד להזמין אותם להישאר ולסעוד באותו היום אך אף שניהלה מטבח משובח, לא חשבה שארוחה בת פחות משתי מנות תספיק לאיש שתלתה בו תקוות רבות כל כך וגם לא תשביע את תיאבונו וגאוותו של מישהו שהכנסתו עומדת על עשרת אלפים לשנה".

"ובכן בנות, אמרה מיד לאחר שנשארו לבדן, מה דעתכן על היום? אני חושבת שהכל עבר בהצלחה מסחררת, בחיי. האוכל היה מתובל באופן יוצא מן הכלל. הצבי היה צלוי בדיוק כמו שצריך, וכולם אמרו שמעולם לא ראו ירך שמנה כל כך. המרק היה טעים פי אלף מזה שאכלנו אצל משפחת לוקאס בשבוע שעבר, ואפילו מר דארסי הודה שהחוגלות היו מצוינות, ואני מניחה שיש לו לפחות שניים או שלושה טבחים צרפתיים" (גאווה ודעה קדומה, בתרגומה של עירית לינור).

לא יאמן (סתם. ברור שיאמן) שנכתב ספר על האוכל בעקבות ספריה של ג'יין אוסטן – The Jane Austen Cookbook. בספרים שלה מתוארים קערות הפונץ', הבשרים הקרים של עוף, צבי או חזיר, צלחת הפירות, העוגות וכמובן התה, הקפה והפורט, אבל נראה לי שבימים החמים הללו מתחשק לנו משהו קליל, כמו השמלות המתנפנפות של התקופה הג'ורג'יאנית.

סילבאב (Syllabub) הוא משקה-קינוח, שהיה מקובל באנגליה במאות ה-16 עד ה-19. דמיינו קינוח קצפתי עם יין לבן, מתוק ואלכוהולי, כזה שמעודד גברים לבקש מנשים בשמלות מתנפנפות לרקוד עימם לצלילי המוזיקה הרומנטית של התקופה. הנה מתכון לסילבאב, מושחת מבחינה קלורית, אבל למי אכפת אם את רוקדת עם מיסטר דארסי.

סילבאב (Syllabub)

2-3 מנות

החומרים

• 1 שמנת מתוקה לקצפת
• 1/2 כוס (100 גרם) סוכר לבן + 1 כף סוכר לבן
• 1 כוס יין לבן יבש
• גרידה ומיץ מ-1/2 לימון

אופן ההכנה

1. בקערית ערבבו 1 כף סוכר עם מחצית מכמות גרידת הלימון והניחו בצד.
2. במיקסר ערבלו יחד, בהדרגה, שמנת מתוקה, יין, סוכר, מיץ לימון וגרידת הלימון שנותרה, עד לקצפת.
3. מזגו את הקינוח הקרמי לכוסות גבוהות ופזרו מעל את תערובת הסוכר-גרידת לימון. אפשר גם לקרר מראש במקרר לכמה שעות.

לרוויה ולהרבה נשפים רומנטיים!

השוונץ:

אפילו מיני-שערוריה (יותר כמו סערה בכוס תה אנגלי) נקשרה בגרסת הסרט גאווה ודעה קדומה, שיצא לאקרנים בשנת 2005, אז הפיקו סוף מיוחד לקהל האמריקאי, אשר דרש לראות ולא רק לדמיין, את הנשיקה בין אליזבת בנט לבין מיסטר דארסי. הבעיה הגדולה ביותר בסרט לדעתי היא לא הסוף, אלא השחקנית הראשית, אבל זאת רק אני…